אבא החליט לגדל זקן. הזיפים האפרפרים שלו כבר באורך חצי סנטימטר ומעקצצים לליטוף. הוא בהתחלה חשב לא להתגלח רק בשבוע הראשון של האבל אולם לבסוף, בעקבות אחיו הקטן גמר אומר להשאירו, וגם בעידודי. אני חושבת שזה נכון להם, לאבא ולאחיו לא להתגלח, סימן מוצהר של אבל שמודבק עליהם משני צידי הפנים. הודעה, עכשיו מותר לנו להיות עצובים, עכשיו הצער הוא רשמי. הרי עד עכשיו, הכול היה אבל, אבל אבל אבל. אבל כשסבא לא יכל יותר לנהוג ואבל כשסבא הפסיק להיות זה שמקריא את הקידוש ואבל כשסבא נזקק למטפלת, ואבל עד שכולם השלימו עם העובדה שסבא כבר לא סבא יותר ואבל כשהוא חדל מללכת בכוחות עצמו ואבל כשהוא הפסיק להגיב לשאלות המה נשמע. אבל כשהוציאו לו את השיניים התותבות כי זה סתם מעיק ואבל כל פעם שנזכרים במילה "אבא". עכשיו האבל הפנימי כבר קצת נשחק, כי כולנו אנשים רציונליים יודעים