החיים שלי לא יציבים וזה לא מוצא חן בעיניי, קוביה קטנה שנשלפת מהמגדל הזה שאני מנסה לבנות והכול מתערער, גוש כבד בבטן שלי קורא לי להתפרק, להסתתר, להזדחל חזרה מתחת לשמיכה ולישון עד שזה יעבור. באופן כללי וממבט על הכול נראה סימפטי, הציונים שלי נשארים על הקו של התשעים עם סטיות במקומות שלא אכפת לי, ובמקביל אני מאתרת פינות רבות של פנאי והן מנוצלות כמו שצריך, כפי שהייתי רק חולמת בשנה שעברה. עם כל זאת נדמה כאילו עדיין אין לי שום דבר להאחז בו, אף חוף מבטחים להזדחל אליו כשהמצב קשה, בלי מצנח פרוש לנחות עליו כשהמטוס מתרסק, אני תלויה בין שמיים לארץ בעולם שהוא אמנם שלי אולם הוא לא מאוד ברור. אני נתונה לערפול חושים וגם אם אני מוצאת עוגן להאחז בו הוא נעלם דיי במהרה. שוב אני לבד ושוב הדבר הפעוט ביותר יוצא משיווי משקל והנה אני רוצה להגיד "אני שונאת אותי" כמו שהודיתי בפני עצמי בחודש מאי האחרון. לפני חצי שנה, אם מציצים לדקה מאחורי הכתף מוצאים נפש פצועה לגמרי, חבולה בכל מקום עם לב קרוע לרסיסים. היום אחרי שמונה חודשים אחרי ותוך תהליך שיקום מאסיבי מפרך לגמרי שאני העברתי את עצמי לבד, אפשר לכנות את המצב "שונה". גייסתי את כל כוח הרצון שהיה ושלא היה לי ונלחמתי בכל השדים הפנימיים שגרו לי בקרביים, כמו גידולים סרטניים עקרתי אותם, תלשתי אותם מהמקום, אבל איתם נתלשו גם איברים חיוניים. היום זה מרגיש כאילו אני לא קשורה לשום מקום, מצד אחד זה מקסים שתחושה של חופש אופפת את האוויר שלי בכל שעה ואני כמו צנחן שניתר הרגע ממטוס ועדיין לא לחץ על הכפתור שפורס את המצנח. אולם מצד שני הניתורים האלה לא בריאים בכלל. אין לי לאן ללכת כשקשה וזה כי אני ממאנת להקשר. אני פרפר שמעופף בין כל הפרחים, מפלרטטת עם כולם ללא יוצא מן הכלל ונעלמת כהרף עין. המבט שלי חד ואני מרגישה איך הוא מתחמם עם הזמן ומפשיר את שכבות הקרח האחרונות שהצטברו עליי מאז השברונות אבל בלב אני עדיין חסרת איזון. בהתחלה זה אדיר לחיות את החיים בלי טיפה אחת של רגש אך אם הזמן הדבר הופך משעמם. יקום סכמטי: להצליח ולא להתרגש, להפגע ולא להעלב, שלא נדבר בכלל על אהבה. חצים נורים אליי לחזה אבל הוא אטום ולא מאפשר כניסה של גורמים זרים, ואילו לגבי, אני את החצים שלי משלחת לכל עבר, יפגע במה שיפגע, יצור חרבן עצום מסביב אבל העיקר שמישהו ירצה אותי. השטויות האלה נותנות לי כוח, אני מרגישה בעלת שליטה אבל בעצם אני מאבדת אותה כל רגע, ולו רק לרגע. ואז שוב בין שמיים וארץ ושוב הטלטלות ושוב הדילמות ושוב והגוף שלי כבר לא עומד בעומס.