הנה עכשיו מתחילה ההליכה על חבל דק. מכוניות חונות ממלאות את כל הרחבה שמסבי ושיירת מכוניות נוספת ממלאת את שביל הגישה, הקהל מגיע בהמוניו ומתחיל להתאסף בסמוך לאוהל הגדול, עוקב אחר החיצים שמובילים לאולם רחב הידיים, כשבדרך עובר מול דוכנים אשר מאחוריהם מוכרות חייכניות המציעות שטויות מנצנצות במחירים חסרי היגיון, שאגותיו נשמעות לכל עבר. כעבור זמן מה של המתנה וילון הקטיפה האדום נחצה לשניים והכוכבת של מחול השוטים צועדת קדימה. כולם מותחים את ראשיהם, פניה מכוסות במסכה אבל תקווה קלושה מכה בליבם והם מתיימרים לגלות את זהותה המסתורית. מנסים לפסול שמות על פי צבע השיער ומבנה הגוף, זורקים שמות אופציונליים אחרים באוויר. מתמלאים תהיות ומתרגשים לנוכח האווירה. אנחנו בקרקס, יושבים על שרפרפים נמוכים בגדלים וצבעים שונים שיוצרים מעגל סביב הבמה המונמכת. מעל ראשינו סכך של אוהל תפור ברשלנות מפיסות בד לבנות, כחולות ואדומות, טלאים טלאים ואפשר לראות איך החיבור ביניהם רעוע. למרבית האנשיםאין הדבר מסיח את הדעת, לא מבזבזים רגע מזמנם על הסרת המבט מהכוכבת. היא לובשת בגד גוף מנצנץ שתואם בצבעו למסכה הכסופה, שיערה אסוף פקעת צמודה לקודקוד, בידה הימנית מקל פלסטיק אדום שמתיימר להיות שרביט, בקצהו האחד כדור זהוב ובקצהו האחר עיטור. היא מטפסת על סולם שנמצא בקצהו האחד של האולם, אט אט ראשי היושבים בקהל הנושאים אליה עיניהם מתכווצים יותר ויותר, היא מטפסת ומטפסת, משתדלת שלא להביט מטה כדי לא לחוש בפחד הגבהים, הקרביים שלה מתהפכים והשרביט מחליקה וכמעט נשמטת מידיה שמתחילות להרטב מזיעה קרה. היא ממשיכה לטפס, העקבים שלרגליה מקשים על הטיפוס והיא חוששת לפספס שלב. כל העיניים נעוצות רק בה, מותחים את הצוואר, מסתכלים למעלה. הם בכלל לא מבחינים בגג האוהל המוזנח, היא חושבת, היא מבחינה בו, היא ממשיכה לטפס. הקהל מנסה להיות סבלני, מריע ומעודד, מנסה לנחש את שמה וקורא לה בשמות מאולתרים. חלק קולעים לשם הנכון, אולם היא לא מגיבה, פניה נשארות מקובעות בהבעה נוקשה וריקנית, קרה. מבפנים בכל פעם שהיא שומעת את שמה פרפר נוסף ממלא את בטנה. היא כבר מגיעה לקצה הסולם, נעמדת על קרש עץ באורך בינוני, מיישרת את בגד הגוף. היא מגניבה מבט אחרון למטה, מנסה לזהות פרצופים מוכרים. היא מתחילה לראות מטושטש. הפעמון מצלצל, קורא לה להתקדם, היא בעקבותיו, מתחילה בצעד הראשון. לפתע היא שומעת קול מוכר קורא בשמה, אל תפלי, מוסיף הקול, היא מניחה אט אט את רגל ימין על החבל, ממש קרוב לקצהו, ומעבירה אליה את שיווי המשקל כשרגל שמאל עוזבת את קרש העץ ומצטרפת, הנה כבר נעשה הצעד הבא. התנועות הופכות מונוטוניות והיא מצליחה להסתכל לקצה אחיד, כה מרוכזת שהיא איננה שומעת את צווחות הקהל, רק צמד המילים, אל תפלי, מהדהד בראשה. היא מתקדמת לאורך החבל אולם סופו לא נדמה כמתקרב, נראה היה כי נצח הוא הזמן שתארך ההליכה, אם בכלל תסתיים... היא מרימה כעת את רגל ימין מעל החבל, מנסה לעקוף את רגל שמאל אך מועדת, הקהל מחסיר פעימה, פנים פעורות פה ומלאות בעתה מעטרות את האולם, שעכשיו שוררת בו דממת מוות, לפתע נזכרת בקריאותיו של הקול המוכר, מנסה להצמיד לו פנים, מוכרות גם הן, הבטן שלה מתרככת, הבעת הפנים גם כן, כמעט ומצליחה למשש בקצות אצבעותיה את השילוב המושלם של הרכות והנחישות בה נאמרו המילים, אל תפלי, אל תפלי, אל תפלי. היא פורשת את שתי ידייה לצדדים ומצליחה להתייצב, רגל שמאל מגיחה בשלום ומונחת על החבל. היא נושמת עמוק לפני שהיא מנתקת שוב את רגל ימין, נזכרת, אל תפלי, אל תפלי אל תפלי.