יש רגעים כאלה נגיד שהסטלה לוקחת אותך קצת רחוק ובכלל לא אכפת לך שהאיפור מרוח אחושרמוטה ושהשמלה יותר מידי למעלה ממה שצריך. זה ממש רגע אחד כמו פרבולה כזאת זה השיא של השכרות שלך. רגע לפני את כמעט סחית, מבינה מה הולך ולא רואה מטושטש בכלל והאדמה לא זזה, ורגע אחרי את כולך משתגעת קופצת רוקדת וסוג של חיה ושוברת את כל המוסכמות של החיים המגעילים שלך (שהיו מגעילים עד כה). האלכוהול משחרר מעצורים וזה לגמרי ידוע אבל זה לא רק זה. גם עכשיו אני מרגישה כמו שתיארתי את זה בפעם הראשונה, שבלוק שחור חוסם לי את המוח ומונע את סינון המחשבות, אז מחשבות הופכות למילים זה בעצם מלמולים אבל לא אכפת לך, את רוקדת צמוד עם חצי מהכיתה שלך שבכלל שני שליש זה בנים ועם כולם את חיה ואת בטוחה שהם מסתירים מבט של תמיהה מאחורי החיוך כי מי שהתחת הסקסי שלה זז במלוא הדרו הייתה מוכרת בעברה בתוך המחרשה הכיתתית. הכאילו ערסים קוראים לך ילדה טובה, את ילדה טובה, את קוראת לכולם אומרת שאת חסודה וצנועה וילדה טובה מבית טוב אבל בסופו של דבר את נהנת יותר מכל אחד אחר שם כי הפעימות של המוזיקה והקפיצות האגרסיביות על הרצפה זה בדיוק את, זה חצי מראה חצי מסך שקוף כי את מסתכלת על עצמך וגם מסתכלת קדימה, ובין היתר אחורה את רואה את מה שהיית ואת מי שאת. לפני שנה ישבת על ספסל בצפון תל אביב ונתת לבחור את הנשיקה הראשונה שלו, היום את לא חיה בסרט ואם כן אז לא בדרמה, היום את חיה את המציאות והמציאות משחקת אותה ממש, בקטע אחר כאילו. את אוהבת את עצמך כמו שבחיים לא אהבת, את חושבת שהשמלה יושבת עלייך בול ואוכלת את כל השומנים תוך כדי המסיבה, הידיים למעלה והרגליים משנות כיוון, מתכופפות, מתאימות את התנועה שלהן למקצב. הכול מושלם, גם כשלוקחים מונית הבייתה זה נראה ממש בסדר, המסיבה נגמרה אבל הסטלה לא, החיים לא, המציאות כמו שהכרתי אותה- בטח שלא, היא רק מתחילה להתהוות.