האמת היא שכל דבר אפשר לפתור. כל פגם ניתן לתיקון, כל חנייה ברוורס אפשר לבקש מהטסטר ולעשות חדש. מה שלא ניתן לתיקון הוא הזמן. מחוגי השעון מזדחלים בלי הפוגה ללא אפשרות הטלת וטו של אף אחד מאיתנו. אנחנו יכולים להאבק בזה, לאחוז במחוגים חזק ולא להרפות תוך ניסיון להקפיא את הרגע, אולם המהלך המדובר נועד לכישלון. נותר לנו לבחור האם לצפות בהתקדמות הדקות בשקיקה או לנצל אותן למשהו בר תועלת כמו לצאת עם חברים או ללמוד פיזיקה. לפעמים צריך לבחור, כי זה הדפקט של הזמן, כל שניה יחידה במינה, מבצבצת לרגע ולעולם לא חוזרת. זה מפחיד כמה שהכול חד פעמי, נשיקות ראשונות, לפגוש מישהו שמכירים קצת ברחוב ולהתלבט האם לומר לו שלום, שוט של ערק טהור, הכול מסתכם לכדי שניה אחת של תקרית ושנים של השלכות.

לפעמים יש יותר מדי מה לעשות איתו עם הזמן, ואז הוא נמרח, ממש כמו שמורחים צבע פנדה לכל הצדדים ויוצרים טקסטורה מעושנת כזו, ענן עשן שנמתח ואין לו קצוות. כמו מישור במרחב- גם למישור במרחב אין קצוות אבל לזמן יש.