-"אני עצלנית? ממתי?"

-"אז מה קרה למור השקדנית?"

- "התחלפה באצנית", רציתי לענות לו, אבל לא מצאתי פוזה מספיק טובה של אני-סקסית-אש-למרות-שהשנייה-קמתי לסנאפצ'אט אז וויתרתי.

השעון על מסך הטלפון מורה שש שלושים וארבע, עוד אחת עשרה דקות הוא ינגן בפול ווליום את השיר "Die Young" של קאשה והיום יתחיל רשמית. בינתיים אשלח בכל קבוצות הוואטסאפ שאני חברה בהן תמונה עם החולצה שלי והמספר, וברכת בוקר טוב.בשעה שבע ועשרים פירורים אחרונים של טוסט מלחם לבן נגרסו בין שיניי, חוזרת לחדר לנעול נעליים, מבט אחרון בראי, מפזרת את השיער העקשן ואוספת לקוקו בפעם המיליון, ויצאנו לדרך. עשרות אלפי חולצות צהוב-ירוק זוהר מול העיניים ואני מסתנוורת, גם מהצבע אבל גם מהקסם שיש בחצי אחידות הזאת, החולצה זהה אבל לכל אחד מכנס אחר ונעליים שונות, ועל החזה של כל אצן מוטבע מספר עם רקע בצבע של המקצה שלו. מתחמם מספיק בשביל שיהיה אפשר להוריד את הסווטשר ולזרוק באיזו ערמה שנשלחת לתרומה, אפשר להתחיל למתוח שרירים ולהתקרב לשער ההזנקה.

בשעה תשע, בעצם אפילו תשע וקצת, אני עוברת מתחת לשער הזינוק. האוזניות כבר מחוברות והמוזיקה בפול ווליום, כולם מתחילים לרוץ, גם אני.

הקילומטרים נאספים לאיטם, חלקם עוברים מהר יותר וחלקם באיטיות, תלוי עד כמה אני אוהבת את השיר שמושמע באותם הרגעים. אני חולמת וחושבת ושוקעת ועולה בתוך התת מודע. כל הצהוב הזה מסביב, האנשים שאני עוקפת ועוקפים אותי, הרגלים מדפקות על הרצפה במקצבים שונים, מכניסים אותי לטריפ מטורף של ערפול חושים. המוח לא מאוד עובד, האזניים בקושי מזהות את השיר שצליליו בוקעים מתוך האזניות, העיניים לא רואות יותר ממטר קדימה ורק הרגליים מבקשות- עוד. שרירים נתפסים ועצמות כואבות אבל אין כזה דבר הליכה. מה זאת אומרת, הרי כל החיים אנחנו רצים ומצד לצד וממקום למקום, רק לא להתקע, כמו בהפרעת קשב וריכוז משולבת היפראקטיביות, ואנחנו במרדף אינסופי אחרי הלא נודע והלא קיים. תמיד רודפים אחר משהו אבל הנה אני רצה ולא באמת יש לי מטרה סופית. לקחתי את הרגליים ורצתי והמטרה היא לשחזר את הנשמה, למחזר את כל הפסולת שהיא סופגת עשרים וארבע/ שבע ולהותיר אותה נקייה ופנויה לעוד. אני מגיעה לתובנה החשובה הזאת כשלפתע קו הסיום עומד לנגד עיניי, אני מעריכה שבעוד מאתיים מטר אחצה אותו, רגע, בעצם זה כבר מאה, עוד כמה שניות אחרונות, הנה הפסים האפורים על הרצפה שצריך לדרוך עליהם, מישהי בקהל הצופה בנו צועקת שעשר ועשרה. אני עוברת מתחת לשער ומתחילה ללכת קדימה. רצתי 10 ק"מ במירוץ הראשון שלי והנה עוד חלום קטן שהוגשם לאוסף שמתחיל לתפוס נפח.

01:01:50 או יההההה