ביום ראשון הפצצתי את החיים של הבגרות בעל פה באנגלית. לא יודעת מאיפה המילים האלה יצאו לי, כי גם ככה הייתי בהנגאובר מטורף עם חמש שעות שינה ומיליון אנשים שכועסים עליי כי אני חסת אחריות והרגשתי הכי בודדה בעולם עד שכבר כאב לי פיזית. אבל מול הבוחנת, שהסתכלתי לה ישר בעיניים לפי עצה שקיבלתי בדיוק שמונה עשרה שעות לפני כן, הייתי ערנית כמו טגריס. לא הכנתי איתי כלום מראש, ומשש בבוקר רק קראתי את הפרוג'קט הכי הרבה פעמים שיכלתי ברצף, אבל כמו שאלוהים שספק קיים משחק עבור הקבוצה שלי ברוב מצבי הלחץ בחיים, הוא בא לטובתי גם באותו יום בתשע וחצי בבוקר והכריע את המערכה.I really enjoy talking to you אמרה הבוחנת שהשתדלתי להתעלם מכתמי האודם שנחו על שינייה הקדמיות. me too, השבתי. התוצאה, כך גיליתי ממש אתמול, מאה.

לאחר מכן ברוב תמימותי עליתי על האוטו, אחרי שבועיים של הפסקה. חשבתי שאני טיפשה, משלמת 180 שקל לשיעור נהיגה כשההאנגאובר לא מפסיק לשלוח אותות מצוקה והמוח שלי חסום מרוב שינה? עייפות? מחשבות כבדות? כל זה, כך מסתבר, לא הפריע לי להפציץ גם בשיעור. זה היה מטורף, הקלאץ' שוחרר בדיוק באיטיות המספקת את רצונו של המורה, ושל המחליף, והחנייה נעשתה בדיוק רב כל כך, ככה על השוט הראשון, מרחק של פחות מארבעים סנטימטרים, מקבילה למדרכה. המורה אמר שאפשר לדבר על טסט לקראת סוף החודש ואני התמוגגתי. הכול התעצם יותר ממש אתמול, כשקמתי בחמש בפאקינג בוקר לשיעור בשעה שש. ושוב, הסיבובים של ההגה מושלמים, המורה לא נוגע אפילו פעם אחת, ולא צועק "לעזוב דוושות לעזוב הכול", לא אומר את זה בכלל כי אין לו סיבה. הפעם, הוא מספר לי, המחליף אמר לו שישנן כמה טעויות קטנות וצריך לתקן ואפשר כבר לשלוח לטסט. מה דעתך על ה-18? הוא שואל בתמימות ונשימתי נעתקת. אני מסרבת בכל תוקף. כרגע אנחנו עוד בתהליך חשיבה על התאריכים, אבל את מאה שלושים ושמונת השקלים של האגרה כבר שילמתי היום בדואר. אמא'לה, בקרוב טסט.

קיבלתי בפיזיקה 93 ובתנ"ך 91 ובבגרות בספורט 88. כל אחד מהם שוק מטורף בפני עצמו. כולם צוחקים עליי שבפיזיקה אני תמיד בוכה שאני לא יודעת את החומר ובסוף לא יורדת מסף התשעים. אפילו המורה כבר לא מאמינה לי, ומסרבת ללמד אותי בטענה שאני יודעת. זה גם טוב כי היא מאפשרת לדמיון שלי לרחף למחוזות אחרים בשיעורים שלה, ולידיים לתקתק על המכשיר הסלולרי, בשעה שהיא מביכה אנשים אחרים בשאילת שאלות נוקבות לגבי החומר שאין לי מושג מהו בכלל. אבל אני דוברת אמת. זה פשוט שרק שבועיים לפני כל מבחן אני טורחת לברר מה הנושאים שנלמדים בכיתה, ופותרת את כל התרגילים שהייתי אמורה להגיש לפני בערך חודש. ואז אני לומדת ולומדת ולא באמת יודעת כלום אבל כשהמבחן מגיע לידיים שלי אני מפלחת אותו, סעיף אחד סעיף, ומוצאת לי את הדרך (שלרוב היא דווקא מתמטית ולא פיזיקלית) להגיד את מה שאני רוצה. וזה אולי הקסם היחיד של הפיזיקה, היא דומה מספיק למתמטיקה כדי שאוכל ללמוד אותה בלי לאבד את השפיות.

אחרי ההצלחה המפתיעה והמסחררת שלי במרתון בפחות משעה ושתי דקות, יצאתי לרוץ בבית ורצתי בשעה ושש דקות, שזהו השיא החדש שלי לריצות שהן לא מרוצים. במירוצים, כפי שהסברתי כאן לאחת הקוראות, האווירה משתלטת עלייך, האדרנלין נכנס לך לנחיריים ולא נפלט בשום שלב בתהליך הנשימה. הרגלים שלך פועלות מתוך רצון שלהם שבכלל לא קשור למוח שלך, כמו סוס עקשן שלא מקשיב לאף הצלפת שוט, פורצות פתאום בספרינטים מטורפים, סתם כך. אני מניחה שהן עושות את זה מתוך אהבה טהורה לגוף, רוצות לצעוק לו "יש לנו עוד כוח אז תן בראש". מדהים איך בעת הריצה כל הגוף נע בהרמוניה מושלמת, חדור מוטיבציה לעבר המטרה הבאה. שהיא אגב, מרוץ ירושלים ב-21 לחודש, נתראה שם.

הסתפרתי. אני לא אוהבת את איך שזה יצא (אולי אוהב את זה אחרי שאני אוריד את הפן), אבל עד הנשף יש עוד שלושה וחצי חודשים אז בקטנה. מה שמזכיר לי שצריך לקנות שמלה. ומה שמזכיר לי גם שלפחות בנושא הזה בחיים שלי אני מרגישה שפעלתי נכון. וזה אולי איזה סתם נשף מצ'וקמק ולא באמת פרום צעקני ואף אחד לא מביע התרגשות אמיתית כי אין סיבה, אבל אני קצת שמחה שהוא קיים.