מדגדג לי באצבעות לכתוב אבל טקסט אמיתי לא באמת מפלח את דרכו למקלדת כמו שהייתי מצפה ממנו לעשות. רק הכותרת מהבהבת לי ישר בראש, מוכנה לכל פסקה שלא תבוא, שופעת משמעויות ויש בה מן המסרים החינוכיים שמתפתלים בין משלים הפכפכים. זה פשוט שאם נסתכל על הפורים הזה לעומת פורים שעבר נגלה שהכול השתנה, פרט לאזניי המיקימאוס שנחו באותה נונשלנטיות על הראש שלי. איך בשנה אחת דברים מתהפכים ואנחנו מגיעים מנקודה A ל-B מבלי שבכלל שמנו לב לדרך, או שמא ראינו אבל הכול נמחק בחסות האלכוהול. האלכוהול הזה, אוצר אמיתי, משכיח לי את כל הצרות למשך שלוש שעות תמימות והתשלום היחידי הוא בשלוש שעות נוספות של כאב ראש צורם בבוקר שלמחרת. זה לא משנה כי העד לא ידע המרהיבה והעל חושית שהתרחשה לי בתוך הראש בין שתיים עשרה לארבע בלילה שווה הכול. הסטלה לגמרי מטורפת, ברמות שהן הרבה מעבר למה שהכרתי עד עכשיו, הבלוגרים שאיתי תותחים והיתרון הכי גדול שלהם מכל היתרונות הוא שהם לא שופטים. כאן אפשר להיות מי שבאמת רוצים. אמרתם פורים? מצחיק, כי הרגשתי קלילה לאחר שהסרתי את כל המסכות המכבידות וכל השכבות המחניקות, חודלת מלנסות להסוות אמיתות ולהמתיק שקרים. לפתע מקבלים אותי למרות מי שאני ואולי בכלל בגלל.

וכאן בעצם מתחילה הסימבוליזציה, כי בפורים שעבר, ממש לפני שנה בדיוק הייתי רק לכמה רגעים כל מה שייחלתי להיות בסתר ליבי, הבת הטובה והמתוקה והשקטה שלא שותה שכן לומדת שלא מקללת שמעוצבת כחומר ביד היוצר שכל אחד יכול לקחת ארבעה חוטים ושני מקלות עץ ולהפוך אותה למריונטה האולטימטיבית. וברגעים האופוריים האלה בין הנשיקות התכונות שלי עברו איזו אידיאליזציה כבירת מימדים וחסרת תכלית ובתגובה אני הפכתי חסרת תוכן. מאותה נקודה בעצם התחלתי לשקוע, בדיוק בגלל החסך הכל כך גדול שלי שהתמלא לאחרונה- שיקבלו אותי כמו שאני ובלי ביקורת ולמה את כך אבל את לא אחרת, על כל השריטות ועל כל השטויות ועל אחת כמה וכמה על כל הצרחות. אז מתוך להטי רגע מכושפים אספתי את השמחות הקטנות בשעה שבעצם התרוקנו ממני כל המצברים. בפורים לפני שנה טעמתי לראשונה את טעמו המר של משקה משכר מבלי להבין את הקסם שטמון לי בכוס שוטים בין האצבעות. גם בימים אלה הייתי קונטרול פריק אבל לא ידעתי דבר חשוב באמת, שאיבוד שליטה אמיתי מלמד אותנו שליטה מהי והפעם כשגבולות נחצו ורסנים הושלכו בגסות יכלתי לצפות ולאשר את כל המתרחש והפעם כן רציתי את זה, את חוסר המשמעות הזאת של הבעת תשוקה ברמתה הבסיסית ביותר. 

זהו למעשה שיאה של הסימבוליזציה, המעבר מלא לבחור בלבחור אל לבחור שלא לבחור. אני מאתגרת קצת את החוטי המחשבה המאורכים של הפוגשים בתובנה זו ולו רק כדי לערפל אותה אפילו עבור עצמי. אז השטתיתי והייתי חסרת מעצורים וחסרת אחריות אבל הייתי אני בפול כוח ונתתי פול גז שם ברחובות תל אביב המחופשת. נמאס כבר לנסוע עם קלאץ' חצי לחוץ והמורה אומר שזה דופק את כל האוטו. בימים כתיקונם אני עדיין לומדת לאזן ומאתרת נקודות חיכוך ודולקת אחר דברים נכונים אולם לאחר שאני חוזרת הבייתה אני משליכה על הרצפה את כל היום הארוך הזה ונותנת לאינסטינקטים להוביל ולחשקים רגעיים לבצע את כל המהלכים ואני מוכנה לטעום כל דבר ולו רק כדי לסמן את הוי הזה ולצעוק בריאות מלאות אוויר שגם נהנתי.

ופה הסימבוליזציה באה לסיומה, כי בשני הקצוות הכי ססגוניים והכי ורודים הספקתי לטעום משני הקצוות של כל העולמות שאני מכירה. וביום שבו אנחנו לא עצמנו ליום אחד נתנה לי ההזדמנות

כי בשני הקצוות הכי ססגוניים של שנה מעוברת אחת טעמתי משני הקצוות הקיצוניים של החיים כמו שאני מכירה אותם וטיילתי בשתי הקרניים של המאה שמונים מעלות והכול רק כי נתנה לי ההזדמנות. ובשנה אחת שלמה שברתי שיאים וכבשתי פסגות והייתי זיוף וגם הייתי אני ונחשפתי וחשפתי ושרתי ורקדתי ונישקתי ושמחתי.

אני תמיד שמחה.

הייתי צמאה לאהבה אבל הסכמתי לשתות רק מים.