והאנקטודה הטובה לשבוע זה- מאז שהתחלתי לרוץ והתמדתי בזה לא קרה לי אפילו פעם אחת שפספסתי אוטובוס באשמתי.

חוץ מזה כל השאר מזעזע כי חופש פסח והראש שלי טמון בין ספרי מתמטיקה ואני רק רוצה לתת פוש אחרון ולהצליח אבל זה נדמה כאילו כולם שוב מצליחים בהכול יותר ממני ואני נשארת מאחור ופעם זה לא היה נורא כי בלימודים תמיד הייתי הראשונה אבל עכשיו הכול נורא כי הכול עוצמתי יותר. הלוואי שהייתי קרה כזאת ומחושבת שלא מתיימרת לפעול לפי החוקים של החברה ולא מעלה תמונות לאינסטגרם כדי (בין היתר) שיעשו לייק והלוואי שהייתי יכולה לשנות דברים והלוואי שהייתי בעלת שליטה. אני רוצה לאבד שליטה רק מיוזמתי ורק כשאני שרה Juliet בפול ווליום, ואני רוצה כבר לקבל את הכרטיס האדיוטי הזה שמאפשר לי לנהוג על מכונית כדי שאני אוכל לברוח בתדירות גבוהה יותר. הלוואי שהייתי מוצאת ריגושים בתוך השגרה אבל אני תמיד נסה ממנה כמו איזה עכבר. אני לא מסוגלת להדק קשרים ולשמור עליהם כי אני תמיד נעלמת ואני לא מסוגלת לאהוב כי אני חסרת סבלנות. ואני תרה אחר ריגושים זמניים שבכלל לא מספקים אותי ומפלרטטת עם מי שרק אפשר ולפעמים מפחיד אותי שיום אחד אני ארצה אותו והוא יחשוב שאני שרמוטה בגלל כל ההקלטות בוואטסאפ. כל הווקטורים האלה והמספרים והנקודות. המורה אומרת שזה הכול קטע טכני מאוד וזה משאיר אותי עם חיים טכניים כאלה שבהם אחד הדברים שהכי מעיקים עליי הוא שאני לא חשובה כמעט לאף אחד. זאת לא מחשבה אובדנית, ממש לא, אני אוהבת את החיים ואני טורפת אותם בין ההכנות לבגרויות. העניין הוא שפשוט אחרי התיכון לא תהיה את המסגרת הזאת שתכריח אחרים לבוא איתי במגע ולי כבר יימאס להתחנף ולהדחף ולעשות הכול כדי להרגיש חלק ואז המון דברים יעלמו וקירות יפלו ואף אחד לא ישים לב. לפעמים אני תוהה אם איזה חצי שנה אחרי שנצא מהמוסד הזה מישהו ישאל את עצמו, איפה מור, ואני תוהה תוך כמה חלקיקי שניות המחשבה הזאת תתנדף. בעצם זה לא משנה כי גם אני רוצה לשכוח ולברוח ולהעלם ולרחף ולרוץ רחוק ובעצם כלום כבר לא רלוונטי כי כולנו עומדים מול שינוי ולמי יש זמן לתהות בכלל. לכתוב זה מותרות, לקרוא זה כבר מעבר, וחופש המחשבה נח בין זרועותיהם של המובחרים בלבד.