הזדמנויות הן לא משהו שאתה מקבל, אלא משהו שאתה נלחם כדי לקחת. |
 כינוי:
פרטים נוספים:
אודות הבלוג
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
אפריל 2014
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | 1 | 2 | 3 | 4 | 5 | | 6 | 7 | 8 | 9 | 10 | 11 | 12 | | 13 | 14 | 15 | 16 | 17 | 18 | 19 | | 20 | 21 | 22 | 23 | 24 | 25 | 26 | | 27 | 28 | 29 | 30 | | | |
הבלוג חבר בטבעות: | 4/2014
סלט תחושות אומייגאד.
הלוואי שמתמטיקה לא הייתה היחידה שנאמנה, אבל זה נכון. כי אני יכולה לנהוג במשך 40 שעות שפרושות על פני 20 שבועות ועדיין לשחרר את הקלאץ' מהר מדי ועדיין להכשל בטסט כי איזה בוחנת מטומטמת רבה עם בעלה אתמול בערב ואני יכולה להכשל באהבה רק כי לא הבנתי רמזים נכון או רק כי התיימרתי לא להבין ולהתעלם. אני בכלל לא מבינה מה הם מוצאים בי, חוץ מזה שעובדתית אני לא מספיק מכוערת בשביל שלא יזרקו עליי מבט. אבל אני מפלצת של פרובוקציות וצומי ואני שליטה של משחקים ושטויות ואני בכוונה נועצת בהם עיניי עגל למרות שכשהם מזמינים אותי אני מתעקשת לשלם על עצמי כי יש גבול לכמה שאני יכולה להתל. אני מסבירה להם כמה האנטומיה שלי פשוטה ביחס לנשים אחרות אבל הם לא מבינים, הם בטוחים שאני כמו כולן שמשחקות משחקים ומסננות ולא אומרות שהן בעצם רוצות אבל אני לא רוצה, ואם הייתי רוצה הייתי מוצאת את הדרך, הייתי משתלטת לו על מאגר הפלרטוטים עד שהוא היה בא ועושה בי מה שהוא רוצה. אני עם ה"כמו כולן" הזה גמרתי, למרות שאני קצת כמוהן, חוץ מזה שאני לא מחפשת אהבה בנרות. אני זוכרת כמה זה היה מעליב כשההוא ניסה להבין איך ההתנהגות שלי קשורה להתנהגות טיפוסית, איפה אני וכל הבנות חולקות קווי אופי משותפים. היה לו קשה למצוא, כי הוא אדיוט ובסופו של דבר הוא הודה. יש כמה שמודים שמשהו בי שונה ואף אחד לא מוכן לשים את האצבע, האמת שעדיף כך כי זה אומר שהם לא מתעסקים הרבה במחשבות עליי וזה עדיף. עבורם אני אומרת, עדיף להם לחשוב על איזו שטנית חמודה עם עיניי דבש וחיוך תמים מאחורי שפתיים דקות, ולא על מישהי שמחכה ללכוד אותם במבט ואז להעלם. הם תמהים לשמוע שמישהי שנראית כמוני ומתנהגת כמוני מסוגלת לכסח להם את הצורה ב"ארץ עיר" והם תוהים מה הקשר ביני לבין כל היחידות. רובם לא היו שם כשטבעתי בין סיכום אחד למשנהו, רובם רק היו שם כשהביטחון שלי בעצמי כמולטי טאלנטית התעצב. חלקם הגיעו לכאן, בעצם, ולכן כל מה שאני כותבת חייב להשאר בערבון מוגבל. אלה החיים שלי, אני מוגבלת כי מגבילים אותי ואני מוגבלת כי אני חייבת גבולות. בעולם אידיאלי הייתי כותבת על הכול בלי שמץ של צנזורה, אבל בעולם אידיאלי הייתי מאושרת מדי בשביל לכתוב, והייתי שותקת. בעולם אידאלי הייתי מוצאת מי שיקשיב, או מי שתקשיב, אנשי סוד כאלה שאפשר לחשוף מולם את כל קשת התכונות שאני רוקדת עליה, אבל בעולם הרגיל אפשר לכתוב את זה באופן כמעט אנונימי ולחכות לשמוע מישהו שזה ייגע בו, כי הוא מרגיש אותו דבר. מי שמגיע לכאן מהחברים שלי טוען לרוב שאני מתבטאת לא רע בכתיבה, וזוהי מחמאה אדירה. כי זה מוכיח להם את כל מה שאני כל החיים טענתי ופחדתי לנמק, וזה חוסר לי במילים שאני לא מסוגלת להגיד בקול. בסופו של דבר מי שמגיע לכאן יצפה שהבלוג יצדיק את הכותרת הארוכה והחייכנית שלו ומתאכזב לגלות פסקאות מסות של מילים פרושות על אינספור שורות ואת הרגשות שלי מתערבבים בקצב. יש בי המון שמחה על דברים שקורים אבל זה כבר מרגיש מאולץ, נמאס לי להרים כל אבן שנקרית בדרכי בציפייה למשהו. תמיד אני חייבת ליזום אינטראקציה כדי לא להשאר לבד. הלוואי שהייתי כמו כולם.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
