דברים מוזרים קורים באוויר, כמו נגיד זה שעברתי את הראיון המקצועי במודיעין. זאת אומרת, יש בכך משום של טירוף, קורטוב של התעלות על היכולות שהאמנתי שיש בי. תמיד ידעתי שאני חכמה אבל לא מספיק. תמיד עברתי את כל השלבים הראשונים אבל לא את השניים (כמו במבחנים של המחוננים בכיתה ב'). נו טוב, לפחות מצאתי לי חוף מבטחים אחרי שחלום הטייס התרסק לי בפנים המנוזלות. שמרתי את מכתב הדחייה שלי וכתבתי עליו בטוש כחול "אין דבר העומד בפני הרצון". סתם שאני אזכור שהייתי יכולה להיות טייסת מעולה וחיל האוויר סתם הפסיד את הבחורה השאפתנית והסקרנית שהתיימרה להכנס לשורותיו. אני מניחה שהכול לטובה, גם כי אולי העולם רומז לי שהפעם כן אצליח להסתדר חברתית במסגרת החדשה, וגם כי, מאסתי כבר להמצא בחוד החנית, נחמד יהיה לי ביחידה הזאת במודיעין, זה בחנית אבל לא ממש בקצה. כמו מדעי המחשב לעומת הנדסת תוכנה. מה שמזכיר לי שלפעמים אני מתחרטת שלא בחרתי בזה. אבל שוב, הכול לטובה. כמו הקטעים האלה שבהם אנשים יוצאים לי מהחיים בסערה ומותירים אותי לתהות מה הפעם היה לא בסדר (הכול בעצם, תפסיקי לפלרטט עם כל דבר שזז). האמת המכוערת היא שאני פגומה רצח ולאנשים לוקח זמן להבין את זה כי במבט ראשון אני נורא חיננית, ובנים מתלהבים מזה שאני פתוחה יחסית לבנות אחרות כשנושאי השיחה שעולים מתקשרים באופן כל שהוא למיניות ולסקס. לפני כמה זמן סיפרתי לידיד שאני והאקס נפרדנו בנשיקה, הבחור התלהב, אמר שאני תותחית. זה נכון, אני מניחה, זאת אומרת, פה ושם אני מתגברת על פחדים, ופה ושם אני בן אדם טוב. כמו למשל בשישי האחרון, שעזרתי לאמא אחת להוריד את עגלת התינוקת שלה מהאוטובוס, פספסתי בגלל זה את הרמזור הירוק, אבל הלכתי מאושרת עד קצה הרחוב וזה השתלם. כשהשפתיים מתעקלות מעלה זה אף פעם לא מזוייף אבל השאלה היא עד מתי זה נשאר. כישלונות באים בגלים והצלחות מכסות אותם כמו טלאים טלאים על ג'ינס שכולו קרוע. בשלב מסויים זה כבר לא נורא אבל אני לא מצליחה להתנחם. או שכן, אני לא טורחת לברר. נראה לי שככל שמבינים שאני פחות תמימה שונאים אותי יותר, ובו בעת רוכשים אליי יראת כבוד מגוכחת שכזאת. צוחקים חצי איתי חצי עליי, מתיימרים להבין אבל לא באמת. העיקר הוא הבדיחה. הכול נעשה בהומור כזה, שלפעמים הוא ראוי לגנאי אבל לרוב מתגברים. אנשים מתאהבים בי ונופלים לקסמים שאני משלחת לאוויר ולמלכודות שאני טומנת כמו העכברים אחרי החלילן מהמלין. אני נופלת להתרפקויות בחיקם ולשיחות העמוקות לתוך הלילה ולטרמפים באמצע היום ואני לא מנצלת אותם, אלה הם שפשוט מציעים. אחר כך הם שבים להבין שאני אשלייה. הם טוענים שאני מיוחדת אבל השורות האלה בטח כתובות להם בעשרות שיחות בוואטסאפ. אני לא יודעת וגם לא אדע להשיב להם אהבה. למה הם לא מוכנים להנות ממה שיש? אני נהנית.