שום דבר לא עבד, לא הפרוייקט שלי ולא המסך של הטלויזיה ולא התוכנית שראיתי במחשב בצפייה ישירה ולא היכולת שלי לפתור את תרגילי הישורת האחרונה במתמטיקה ולא החברים שלי שפתאום מסננים אותי כולם בוואטסאפ ואני לא מצליחה להבין מה עשיתי ובאובססיביות בא לי לשלוח להם עשרות סימני שאלה בזה אחר וזה ואני עוצרת את עצמי למקרה שאם הם כבר עכשיו שונאים אותי, אז שלא ישנאו אותי יותר.

עשיתי מה שאני עושה תמיד כשאני נכנעת, יושבת על הכיסא והודפת את עצמי אחורה בעזרת הרגליים והרצפה. מרימה את הרגליים על מושב הכיסא וקוברת את הראש ביניהן. הכול מקולקל והכול לא נכון והכול אידיוטי, אני חושבת לעצמי. לחצתי על הכפתור המרכזי של הטלפון (אה, כן, שגם הוא לרוב לא עובד) והסתכלתי על התאריך. אם תחפשו את הפוסט שנכתב בדיוק ביום הזה לפני שנה, תמצאו אחד באותה הגישה. הכותרת: כשלתי. אני זוכרת את היום הזה. בפעם ההיא הכעס והתסכול היה כל כך גדול שעשיתי את מה שאני עושה תמיד כשאני נכנעת עד לרמות של שנאה עצמית, שזה להדוף עם הרגליים את הכיסא כל כך חזק עד שאני עפה למיטה, ושם לקבור את הראש בתוך הכרית. אני גם זוכרת שבאותו יום יצאתי להליכה בפארק בפעם הראשונה, מה שהוביל אותי לריצה ומה שלבסוף הוביל אותי לשלושת המירוצים שצלחתי בשלושת החודשים האחרונים. עכשיו אני נזכרת איך מעז יצא מתוק ועולה לי חיוך. אבל כעת אני דיי מתוסכלת.

נדמה לי שיש לי קסם אישי מאוד חזק עם תאריך תפוגה, יש לי שתי תכונות בסיס שעוזרות לי בכל מכת פתיחה שאני לא אכה, אבל אז הכול נעלם. תמיד כשאנשים מספרים לי את סיפור חייהם בוואטסאפ ואני להם במין כנות פשוטה וטהורה שכזאת ועם המון המון אהבת אדם, אני יודעת שבסופו של דבר זה יעלם, ומהמרת על היום שבו הם יבינו שאני קליפה ריקה מתוכן, שאני בור ללא תחתית של כלום וחוסר. ואז הם יעלמו. אם חלק מהם שואלים למה אין לי חבר ואין לי אהבה, אז הנה התשובה ההולמת- חבר אמור להשאר שבוי בקסם לאורך זמן בעוד ששלי ממהר להעלם אחרי שפתח לי איזה שתיים שלוש דלתות. זה למה אני הורסת כל דבר, כל אינטראקציה חברתית שאני עובדת כל כך קשה כדי ליצור, מתפוררת בידיים שלי, אני עושה אחלה של עבודה בנושא. בונה והורסת ובונה והורסת. הדברים היחידים שנשארים קבועים הם שוב הלימודים שלי ושיעורי הנהיגה והימים של השופינג או הבטלנות בבית מול סדרות טלויזיה של אנטי גיבורים.

מה בסך הכול נשאר לי. שתי מתכונות ושבע בגרויות ואז אני יוצאת לחופש רשמי של טרליון שנה. ושוב כל פעם שנראה לי שאולי אצליח למלא את התא הריק הזה בחיים שלי, כולם בורחים ממני בריצה. בחלק מהפעמים זה לא אשמתי, וכאן זה גם יותר נורא, כי כשמישהו כועס עליי כי עשיתי משהו, אפשר לנסות לתקן, אני אלופה בזה. מתרפסים קצת, מביעים חרטה ודברים מסתדרים. אולם איך אפשר להתמודד עם זה שמישהו הולך סתם כי אני זאת אני. אם זו לא מכה רועמת לאגו, לדימוי העצמי ולתודעה, אני לא יודעת מה כן.

אז זהו, גם היום אחרי שנה בדיוק, אפשר להגיד שכשלתי. אבל היום אני כבר קצת פחות שונאת את עצמי. אני מניחה שאם הצלחתי להשתקם כל כך הרבה בשנה הזאת אז מותר גם ליפול. לפחות האמונה שלי בעצמי חזקה יותר, מה אני אגיד לכם, לפעמים זה כל מה שצריך.