הג'ינסים שלי נהיים ענקיים עליי והמרווח בין הבד לבטן שלי גדל כמו גם החורים שלי בלב. הנשמה שלי נשרפת כי אני לא נותנת לה מנוח. מתרוצצת ומדברת שטויות ואין לי את מי להאשים בזה כי כבר חודש בדיוק מהיום שלא השתכרתי וחודש שלא נתתי לאלכוהול להפיג את המחשבות שמטפסות לי במעלה הגרון, ואת הפחדים שמתיישבים לי על הנפש ואת השדים שמסתתרים לי מאחורי הרכה. חודש שלא הספגתי את הטיפה המרה במכאובי ושבועות רבים שכאבי בטן מטריפי חושים מונעים ממני להתקיים כמו שצריך ואני לא מטפלת בהם כי זה מרזה. גם הרגליים שלי פתאום נראות רחוקות יותר זו מזו וזה עושה אותי שמחה לרגע, אבל מה שחשוב באמת זה לא לשכוח להסחב עם משכחי כאבים לכל הבגרויות כדי למנוע מהבחילות האלה לפלח את בטני ולהשתלט עליי ולהוציא אותי מריכוז כשאני מתזזת בחירטוטים על summer's readings או מפרטת אודות עיקרון הכרעת הרוב או פותרת את שאלון 807 ומסיימת באופן מפתיע תוך שעה בדיוק. אגב, מחמיא לי הזלזול הזה באינטליגנציה שלנו בשאלון הזה ואני רואה בזה לגמרי פיצוי הולם לטראומה סוחטת הדמעות משנה שעברה. תודה שי פירון, יום חמישי ה-22.5.14 יזכר לך כיום שבו יצאת קצת גבר ופחות האדיוט הלאומי. אחרי הבגרות הייתי מאושרת ובימים האחרונים העולם נפלא אבל יש בו נקודות שבירה ובמקום שהאור יתפזר לכל צבעי הקשת הכול נהיה לי שחור. היום קניתי שמלה לנשף במידה שלושים וארבע וזה אומר שאצטרך לצום עד לתאריך המיוחל, האמת היא שזה לגמרי מתאים כי אני חושבת ששניים או שלושה קילו פחות יעשו אותי יותר יפה. הלוואי שהייתה שיטה כזאת לנפש או לתודעה או לנשמה שהייתה מאפשרת לנקות את כל הרעלים ולהפוך אותי ליפה מבפנים. לפעמים אני מפחדת שאני מונעת מיצרים רעים ולא הוגנים, שאני טועה רק לשם הטעות ושאני מתאבלת על זה רק כדי להגיד שיש סיבה לכך שאסור לעולם לרצות להיות כמוני, או אפילו לחבב אותי. אצל רוב האנשים שסובלים אותי אני מחפשת את הסיבה בנרות, אם הייתי יכולה וזה לא היה פטתי מדיי הייתי שואלת אותם למה, פשוט כך, איך אתם מסכימים בכלל שאתקיים בסביבתכם ואיך לראות אותי ולשמוע את הצעקות המתייפיפות שלי ולקלוט את המבטים הצולבים שלי לא עושה לכם להקיא. את האנשים שלא סובלים אותי אני לגמרי מבינה וכבר הפסקתי לנסות, חנופה התאימה לתחילת השנה, שהייתי אבודה לבדי בעולם שהיה זר לי לגמרי, שהכול היה נדמה לי שונה ולא רגיל בעוד שבעצם אני הייתי העוף המוזר שרק מחפש להיות נורמלי. עכשיו הגעתי לקיצון השני, משהו שגורם לי להרגיש כמו תקלה קטנה בפס הייצור של תושבי כדור הארץ, למה נבראתי קיצונית כל כך ולמה איזונים ובלמים לא קיימים בלקסיקון שלי. עכשיו אני יומיים לפני מבחן ובוחרת להתבטל ולהתעסק בדילמות יותר חשובות שמעיבות עליי, בשאלות של דעה ומוסר, בבעיות של מצפון וגישות לחיים. הלוואי שהייתי יכולה לא לשים לב למה שאחרים אומרים אבל אחד הפאקים הכי גדולים שלי בתולדותי הוא שאני חייבת שיאהבו אותי. אנשים שיצאו לי מהחיים בסערה מנסים לגשש ולחדור אליהם שוב, לפעמים באגרסיביות מייאשת ולפעמים בעדינות מייגעת אבל היום אני בוגרת יותר ואני חומה שקשה לפרוץ. אני גאה להגיד שיש לי דעה ובעימותים לא נעלמות לי המילים. מצד שני, אתמול כמעט התנגשתי ברכב משטרה והם עצרו אותי בתחנת אוטובוס אבל לא עשו לי כלום והם הלכו ואז בכיתי. שוב כעסתי על עצמי כי אני נותנת לשטויות לחדור לי ללב כמו עלבונות. למדתי אתמול שצריך להתייחס לשטחים המתים וזה נכון לא רק לעולם הרכב אלא לכל תחום בחיים, מראות צדדיות קיימות תמיד וכדאי שאביט בהן מעבר להסתכלויות חדורות מוטיבציה קדימה לעבר הלא נודע. אני צריכה לראות קצת אחרים וללמוד קצת אחרים ולאהוב קצת את העולם הזה ולחפש מטאפורות אחרות כי שלי, שוב פעם, כבר נשחקו.