חוויתי השבוע כבר שני רגעים קדחניים מתוך שלושה. אני אישית חושבת שהפצצתי בשניהם. היו אלה שתי בגרויות בעל פה ויכולות הביטוי שלי משום מה השתפרו פלאים בשנה האחרונה ואפשרו לי בנונשלנטיות שכמעט לא אופיינית לי להגיד את כל שידעתי. הכול תלוי בביטחון לפתוח את הפה, אני מניחה. כשהמתח אפס יש קצר כי אין הפרש פוטנציאלים ואני לא יודעת להשתמש בשום דרך אחרת כדי לשמור נתונים חוץ מב-session כי זאת הדרך היחידה שלמדתי על בוריה במשך שלוש שנים. אני לא מפחדת להגיד את זה לבוחן ובאורך רוח להקשיב להסברים המפרכים שלו ולהנהן בהסכמה, ואני לא מפחדת מכמה גמגומים כששאלו אותי מה זה הספק כי בכל הכנות ובלי בושה בכלל, אני זוכרת את כל הנוסחאות בעל פה אבל אני לא משהו בלהגדיר. הבנתי לאחרונה שלהגדיר דברים זה קצת מיותר ובכלל מילים הן דיי אוברייטד בעולם עשיר שמכיל כל כך הרבה. את השבוע אקנח עם המתכונת הקשה בכל הזמנים שעבורה אני מתישה את עצמי כל יום משמונה עד שמונה. זה בכלל לא מעציב אותי כי אני מאמינה שההשקעה תשלם וכי הרווחתי מאתיים שקל בלי שבכלל תכננתי. מיום ראשון אני אדם כמעט חופשי עם חצי רגל מחוץ למערכת ומלא שעות פנויות להעביר בים ובמיטה. אני רוצה לברוח ובינתיים מסתפקת בתלות קלה אך קצת עצובה שפיתחתי בכדורים שעוזרים לישון ואני בכלל לא מפחדת להודות שזו הדרך שלי להעלים ולהעלם.

אני טוענת שאני אנצח בסוף.

וזהו, קצת אמונה לא מזיקה לאף אחד.