זה משעשע כי הכול מסחרר, זה מצחיק כי הכול דינאמי וזה משוגע כי הכול חסר היגיון.

אני נמצאת ביותר מדי מקומות בו זמנית, אוהבת יותר מדי אנשים ונרתעת רק כשזה כבר מאוחר מדי. אני מתרחקת יותר מדי שעות ביממה מהמיטה האדומה המחבקת שלי וחוזרת אליה בסיוע של הנוקטורינו שאני גונבת ממגירת התרופות בקביעות, כי המחשבות שלי מסרבות לתת לי מנוח ואין זה חשוב אם השעה היא עשר או שתיים עשרה או שתיים, רק הכימיקלים יצילו. לא אכפת לי שאני דופקת את כל המערכות, אני לא אוכלת, לא הרבה בכל אופן, אם אפשר פעם בשמונה שעות, עדיף לא אחרי ארבע אחר הצהריים, ואכן, קורנפלקס היא ארוחת צהריים נפלאה. אני לא לומדת לבגרות שלי בפיזיקה למרות שכבר הייתי אמורה להתחיל. אני מוגשת על מאה ועל תשעים ושמונה, וזה מזכיר לי שיותר מדי חלומות מתגשמים בזמן שיותר מדי משאלות נגדעות באיבן ומותירות אותי תוהה מה אם. שונאת את המה אם הזה אבל התהיות שלי גולשות למרחבים ומילים שאני רוצה להגיד נחבטות לי בסרעפת ונתקעות שם, נחנקות בשיעול. אני עושה יותר מדי דברים מפגרים ומוציאה יותר מדי כסף על בתי קפה וחולצות בטן ומתיירת יותר מדי במקומות שאני לא מכירה. אני בורחת כל הזמן לכל מקום שיקבל אותי לחיקו, עושה מאמצים רבים מדי כדי להיות רגילה ואז דוחקת את עצמי לשוליים ונהיית אחרת. משלחת חיוכים לאינסטגרם ושוכרת לימוזינה לפרום כמו שצריך שתתאים לי לשמלת מקסי קלאסית ירוקה אבל לילות אחרים מבלה במקומות שהשתיקה יפה להם ומתכסה בחשכה שמתירה לי לעשות כרצוני. אני כבר לא שותה כי הקיבה או הכבד או מה שזה לא יהיה לא מאפשרים לי, אני מאמינה שהגוף שלי ידע לזהות תחילתה של התמכרות ובחר למנוע אותה. בכל אופן כולם אומרים שזה פסיכולוגי, האלכוהול עושה לי בחילה ובמקום לחפש אשמים לראשונה בחיי החלטתי פשוט להפסיק. אני מסוגלת לקפץ במסיבות גם בלי הטיפה המרה ולפלרטט עד עלות השחר גם כשאף סוג של וודקה זולה לא זורם בעורקיי, אפילו שמלא פעמים הוא בחינם, אני נמנעת. חוץ מזה אני מרגישה יותר מדי דברים שמסתבר שאסור לי להרגיש. בכלל להיות מעורב רגשית זה נורא ואני נשבעת שאני אשתדל שזה לא יקרה יותר בחיים. שנה ניסיתי להמנע בזה באמת בכל הכוח שהיה לי ונאחזתי בטלפיים בכל טיפת רגש שניסתה לחדור לי ללב והדפתי אותה בחוזקה. ועכשיו שוב נפלתי לזה ואני יותר כועסת על עצמי מאשר על כל אחד אחר אבל אני חושבת שבסופו של דבר השד לא נורא כל כך כי בניגוד לפעמים הקודמות שפעימות הלב שלי נשמעו עד ברצלונה היום החיים שלי מלאי תוכן והוא ממלא אותי עד שכבר לא צריך יותר. אפשר לקרוא לזה אושר ואפשר להתפעם מהעובדה שבניגוד לפעם שאת רוב הלילות ביליתי בבית וסבתא דחקה בי לצאת עכשיו תמיד יש לי מה לעשות ואבא קצת מתרגז אפילו שאני לא בבית. אני חושבת שהצלחתי בהרבה משימות שהטלתי על עצמי השנה וכל פעם שמגיעה אחת ובה אני נכשלת זה אפילו עושה אותה קצת שמחה. אז נכשלתי באהבה ואני אמשיך להכשל באהבה עד שאני אלמד, ובינתיים אני אעבוד על להצליח בפיזיקה כי לצערי עדיין לא הצלחתי למצוא סיפוק גדול מזה.

בנימת i think we're done here  שמלווה אותי כבר שבוע,

אסיים. וזהו.