(קיבלתי 93 ב-807 ויש לי 99 סופי וזין על העולם אני לא ניגשת למועד ב'. באנגלית יש לי סופי 95 ופישלתי ממש ב-F ובעקבות התייעצות ארוכה עם אבאמא והעצלנות שלי להפעיל ביוטיוב את all my sons החלטתי שהגיע הזמן להגיד שלום ללימודים וביי להשקעה וויתרתי גם על מועד ב' כאן).

חודש יולי מסתמן כחודש בו תגליות חדשות מציפות את חיי ומכות בי ללא רחמים, התחיל לפני פחות משבוע וכבר למדתי על עצמי יותר מדי פרטי מידע שהאירו עליי באור הזרקורים ולא היו שם קודם. שוב המוסר לא עומד בראש המעיינות ושוב אני מקיפה את עצמי במעשים שהנכונות שלהם מוטלת בספק אדיר ונטילת סיכונים שהסיכויים העומדים בקרבם רק עושים לי בושות שוב ושוב. אני מהתלת בעצמי ומשטה בכל מה שאפשר ואני מרגישה ששום דבר שאעשה לא יגרום לי להיות שמחה באמת. שוב טלאים טלאים שיועדו לכסות פצעים בהיקף רחב מהם בהרבה, האלכוהול חזר לשטוף לי את הורידים וספק לטהר אותם ספק לטמא במרירות מתוקה, אהבה מעושה ואושר עילאי רגעי והנוקטורינו ממשיך לשרת אותי נאמנה בימים בהם המחשבות לא מרפות והעייפות לא מחלחלת לי למוח.

אתמול ראיתי עם ידיד את הולנד- קוסטה ריקה ואני חייבת להגיד שהמון זמן לא הזדהיתי ככה עם מישהו כפי שהזדהיתי עם השוער. התשוקה שלו בעיניים הייתה שקופה לכל צופה ובתאווה הוא הגן בגופו על כל כדור שאיים להכנס לו לטריטוריה. כמו לביאה שתגן על הגורים בכל מחיר הוא זינק והמטרה היא לא לאכזב את המדינה שלראשונה ברבע גמר ואפילו לא באמת תלתה בו ציפיות. כל כך הרבה זמן מאז שזיהיתי את הניצוץ הזה בעיניים, את האמונה העצמית. זה היה יפייפה.

היום עשיתי סדר בחדר ונתקלתי בטיוטה שאני חייבת לפרסם וזו בעצם כל המהות של הפוסט הזה.

אם שואלים מי ניצח, התשובה היא אני.

הבעיה היא שהתשובה נותרת זהה אם שואלים מי הפסיד.