בשתיים אפס אפס הרחוב שיוצא מאבן גבירול ריק מאדם כך שניתן לשמוע את צלילי צעדיו של הקירח ההוא שפוסע בצד השני של הכביש. בשתיים ושלוש עשרה דקות אני רואה מטושטש מספיק בשביל עשרות טעויות הקלדה פר שורה ואני רק עוצרת ומוחקת לתקן כל דקה כי אלה הם בעצם החיים שלי, שניות של עשיה ושעות של תיקונים ומחיקות ושינויים ועריכות וייפויים, רק שיראה יותר יפה זה יעשה לי את הנפש מבפנים טהורה יותר. לפעמים אני עומדת מול אנשים ולמרות שהם פחות יפים ממני הייתי מוכנה להודות בלב שלם שאני רוצה להיות הם ולמרות שאני יכולה להגשים לעצמי חלומות בטכניון הייתי רוצה לשייך לעצמי את החלומות שלהם והייתי רוצה להפסיק לשאוף כל כך גבוה ולהתנגש בקירות כל כך חזק, והייתי חותמת על עינטוזים של השעות הקטנות של הלילה גם בשעות הגדולות של היום ולו רק להיות אני ולו רק לאהוב את העובדה הזאת שאני זה אני. ואז מה שאני מקבלת איזה שלושה שוטים בחינם על כל שמונה ואז מה שאני לובשת שמלה שחורה מדגישת קימורים שנראה שעלתה כפליים מכפי שעלתה באמת וכנ"ל הסנדלים. לפעמים הייתי רוצה להיות חלק מהזוג ההוא הביישן שמתפדח להתנשק על הרחבה ולפעמים הייתי רוצה להיות אוויר ורק לשוטט בין גברים שבלאו הכי לא יודעים מה הם רוצים ולרגע נדמה להם שזאת אני כי אני יוצרת אשליה כי אני משלחת אבקות קסם שמתנדפות ברגע שמבינים שנעלמות ברגע שפוקחים עיניים. נכון לרגע זה אני כלום ואפס שמתומכרת ב-703 פסיכו וב-117 ממוצע ובסכם 92.53 שמאפשר לי להתקבל להכול וב-100% אלכוהול שחודר לי לנשמה. 

אני מתארת ביותר מידי מילים פחות מידי רגשות. אני בסך הכול רוצה להיות נאהבת ועל פניו זו לא בקשה כל כך כבירה. 

(אם רק היה אפשר לתאר במילים את הטשטוש בעיניים את הסומק בלחיים ואת האצבעות שמקפצות מאות לאות מלחצן ללחצן אמאלה מה קורה פה)