- בכיתה העבירו אותי מקום ליד מישהו. נשבעת לא דיברתי איתו מילה אחת (אולי "זוז בבקשה") מתחילת כיתה י"א אבל גיליתי בן אדם מה זה נחמד (הוא אפילו ניסה לעזור לי בבוחן באנגלית ועשינו בוק תמונות בשיעור תנ"ך) אז יופידידו לי.

- מצאתי פלטפורמה מהממת וטוב לי בחיים כי היא מאפשרת תנועה. זה ממש "ללכת עם ולהרגיש בלי" גרסת כפות הרגליים.

- אמא חזרה מחו"ל עם סוכריות שאין בארץ. והתחננתי שתקנה. ועם חולצה מטופשופ.

- קיבלתי מצעים חדשים מהממים מהממים מהממים. אני מתה כבר שישימו לי אותם.

- קיבלנו תעודות. ישבתי מול המורה ששוב הפריזה במילותיה ואמרתי את האמת. שבכלל לא למדתי. נהנית לפחות? היא שאלה ואמרתי שכן, אפילו הראתי לה בטלפון את הצילום מסך של הראנטסטיק עם ה- 12.28 קילומטרים שרצתי יום לפני. יש לי את הממוצע הנמוך ביותר מאז כיתה ז' ואת הניצוץ הבוהק ביותר בעיניים מאז אותה תקופה, אני מניחה.

- הפצצתי את המבחן בפיזיקה, כאילו באמת, לפני המבחן כל החומר הזה נראה לי כמו סינית ואיך שהמבחן הונח מול עיניי שיחקתי אותה מינימום ניוטון. המורה הרשתה לי לכתוב על יד שמאל "היד הלא נכונה", כי כשמשתמשים ב"חוק יד ימין", מן הראוי שנעזר ביד ימין ודפקתי מלא שאלות בגלל זה.

- באתי לבקר את סבתא. עשיתי הסכם עם עצמי אחרי שסבא נפטר שאקפיד לבקר אותה לפחות פעם בשבוע כי היא הסבתא היחידה שנשארה לי ובכלל הסבתא היחידה שקיבלתי הזדמנות לצבור ממנה זכרונות. והבאתי לה עותק של התעודה.

- תיקנתי את העיצוב של האתר שלי במחשבים.

עד כאן דיווחי לשבוע זה.

חמישישישישיכור לכולנו (חוץ מלי, הוצאתי בערך 1000 שקל שבוע שעבר על בגדים, בילויים, שיעורי נהיגה ושיעורי פיזיקה יימח שמם).

יש רגעים כאלה נגיד שהסטלה לוקחת אותך קצת רחוק ובכלל לא אכפת לך שהאיפור מרוח אחושרמוטה ושהשמלה יותר מידי למעלה ממה שצריך. זה ממש רגע אחד כמו פרבולה כזאת זה השיא של השכרות שלך. רגע לפני את כמעט סחית, מבינה מה הולך ולא רואה מטושטש בכלל והאדמה לא זזה, ורגע אחרי את כולך משתגעת קופצת רוקדת וסוג של חיה ושוברת את כל המוסכמות של החיים המגעילים שלך (שהיו מגעילים עד כה). האלכוהול משחרר מעצורים וזה לגמרי ידוע אבל זה לא רק זה. גם עכשיו אני מרגישה כמו שתיארתי את זה בפעם הראשונה, שבלוק שחור חוסם לי את המוח ומונע את סינון המחשבות, אז מחשבות הופכות למילים זה בעצם מלמולים אבל לא אכפת לך, את רוקדת צמוד עם חצי מהכיתה שלך שבכלל שני שליש זה בנים ועם כולם את חיה ואת בטוחה שהם מסתירים מבט של תמיהה מאחורי החיוך כי מי שהתחת הסקסי שלה זז במלוא הדרו הייתה מוכרת בעברה בתוך המחרשה הכיתתית. הכאילו ערסים קוראים לך ילדה טובה, את ילדה טובה, את קוראת לכולם אומרת שאת חסודה וצנועה וילדה טובה מבית טוב אבל בסופו של דבר את נהנת יותר מכל אחד אחר שם כי הפעימות של המוזיקה והקפיצות האגרסיביות על הרצפה זה בדיוק את, זה חצי מראה חצי מסך שקוף כי את מסתכלת על עצמך וגם מסתכלת קדימה, ובין היתר אחורה את רואה את מה שהיית ואת מי שאת. לפני שנה ישבת על ספסל בצפון תל אביב ונתת לבחור את הנשיקה הראשונה שלו, היום את לא חיה בסרט ואם כן אז לא בדרמה, היום את חיה את המציאות והמציאות משחקת אותה ממש, בקטע אחר כאילו. את אוהבת את עצמך כמו שבחיים לא אהבת, את חושבת שהשמלה יושבת עלייך בול ואוכלת את כל השומנים תוך כדי המסיבה, הידיים למעלה והרגליים משנות כיוון, מתכופפות, מתאימות את התנועה שלהן למקצב. הכול מושלם, גם כשלוקחים מונית הבייתה זה נראה ממש בסדר, המסיבה נגמרה אבל הסטלה לא, החיים לא, המציאות כמו שהכרתי אותה- בטח שלא, היא רק מתחילה להתהוות.

הנה עכשיו מתחילה ההליכה על חבל דק. מכוניות חונות ממלאות את כל הרחבה שמסבי ושיירת מכוניות נוספת ממלאת את שביל הגישה, הקהל מגיע בהמוניו ומתחיל להתאסף בסמוך לאוהל הגדול, עוקב אחר החיצים שמובילים לאולם רחב הידיים, כשבדרך עובר מול דוכנים אשר מאחוריהם מוכרות חייכניות המציעות שטויות מנצנצות במחירים חסרי היגיון, שאגותיו נשמעות לכל עבר. כעבור זמן מה של המתנה וילון הקטיפה האדום נחצה לשניים והכוכבת של מחול השוטים צועדת קדימה. כולם מותחים את ראשיהם, פניה מכוסות במסכה אבל תקווה קלושה מכה בליבם והם מתיימרים לגלות את זהותה המסתורית. מנסים לפסול שמות על פי צבע השיער ומבנה הגוף, זורקים שמות אופציונליים אחרים באוויר. מתמלאים תהיות ומתרגשים לנוכח האווירה. אנחנו בקרקס, יושבים על שרפרפים נמוכים בגדלים וצבעים שונים שיוצרים מעגל סביב הבמה המונמכת. מעל ראשינו סכך של אוהל תפור ברשלנות מפיסות בד לבנות, כחולות ואדומות, טלאים טלאים ואפשר לראות איך החיבור ביניהם רעוע. למרבית האנשיםאין הדבר מסיח את הדעת, לא מבזבזים רגע מזמנם על הסרת המבט מהכוכבת. היא לובשת בגד גוף מנצנץ שתואם בצבעו למסכה הכסופה, שיערה אסוף פקעת צמודה לקודקוד, בידה הימנית מקל פלסטיק אדום שמתיימר להיות שרביט, בקצהו האחד כדור זהוב ובקצהו האחר עיטור. היא מטפסת על סולם שנמצא בקצהו האחד של האולם, אט אט ראשי היושבים בקהל הנושאים אליה עיניהם מתכווצים יותר ויותר, היא מטפסת ומטפסת, משתדלת שלא להביט מטה כדי לא לחוש בפחד הגבהים, הקרביים שלה מתהפכים והשרביט מחליקה וכמעט נשמטת מידיה שמתחילות להרטב מזיעה קרה. היא ממשיכה לטפס, העקבים שלרגליה מקשים על הטיפוס והיא חוששת לפספס שלב. כל העיניים נעוצות רק בה, מותחים את הצוואר, מסתכלים למעלה. הם בכלל לא מבחינים בגג האוהל המוזנח, היא חושבת, היא מבחינה בו, היא ממשיכה לטפס. הקהל מנסה להיות סבלני, מריע ומעודד, מנסה לנחש את שמה וקורא לה בשמות מאולתרים. חלק קולעים לשם הנכון, אולם היא לא מגיבה, פניה נשארות מקובעות בהבעה נוקשה וריקנית, קרה. מבפנים בכל פעם שהיא שומעת את שמה פרפר נוסף ממלא את בטנה. היא כבר מגיעה לקצה הסולם, נעמדת על קרש עץ באורך בינוני, מיישרת את בגד הגוף. היא מגניבה מבט אחרון למטה, מנסה לזהות פרצופים מוכרים. היא מתחילה לראות מטושטש. הפעמון מצלצל, קורא לה להתקדם, היא בעקבותיו, מתחילה בצעד הראשון. לפתע היא שומעת קול מוכר קורא בשמה, אל תפלי, מוסיף הקול, היא מניחה אט אט את רגל ימין על החבל, ממש קרוב לקצהו, ומעבירה אליה את שיווי המשקל כשרגל שמאל עוזבת את קרש העץ ומצטרפת, הנה כבר נעשה הצעד הבא. התנועות הופכות מונוטוניות והיא מצליחה להסתכל לקצה אחיד, כה מרוכזת שהיא איננה שומעת את צווחות הקהל, רק צמד המילים, אל תפלי, מהדהד בראשה. היא מתקדמת לאורך החבל אולם סופו לא נדמה כמתקרב, נראה היה כי נצח הוא הזמן שתארך ההליכה, אם בכלל תסתיים... היא מרימה כעת את רגל ימין מעל החבל, מנסה לעקוף את רגל שמאל אך מועדת, הקהל מחסיר פעימה, פנים פעורות פה ומלאות בעתה מעטרות את האולם, שעכשיו שוררת בו דממת מוות, לפתע נזכרת בקריאותיו של הקול המוכר, מנסה להצמיד לו פנים, מוכרות גם הן, הבטן שלה מתרככת, הבעת הפנים גם כן, כמעט ומצליחה למשש בקצות אצבעותיה את השילוב המושלם של הרכות והנחישות בה נאמרו המילים, אל תפלי, אל תפלי, אל תפלי. היא פורשת את שתי ידייה לצדדים ומצליחה להתייצב, רגל שמאל מגיחה בשלום ומונחת על החבל. היא נושמת עמוק לפני שהיא מנתקת שוב את רגל ימין, נזכרת, אל תפלי, אל תפלי אל תפלי.

החיים שלי לא יציבים וזה לא מוצא חן בעיניי, קוביה קטנה שנשלפת מהמגדל הזה שאני מנסה לבנות והכול מתערער, גוש כבד בבטן שלי קורא לי להתפרק, להסתתר, להזדחל חזרה מתחת לשמיכה ולישון עד שזה יעבור. באופן כללי וממבט על הכול נראה סימפטי, הציונים שלי נשארים על הקו של התשעים עם סטיות במקומות שלא אכפת לי, ובמקביל אני מאתרת פינות רבות של פנאי והן מנוצלות כמו שצריך, כפי שהייתי רק חולמת בשנה שעברה. עם כל זאת נדמה כאילו עדיין אין לי שום דבר להאחז בו, אף חוף מבטחים להזדחל אליו כשהמצב קשה, בלי מצנח פרוש לנחות עליו כשהמטוס מתרסק, אני תלויה בין שמיים לארץ בעולם שהוא אמנם שלי אולם הוא לא מאוד ברור. אני נתונה לערפול חושים וגם אם אני מוצאת עוגן להאחז בו הוא נעלם דיי במהרה. שוב אני לבד ושוב הדבר הפעוט ביותר יוצא משיווי משקל והנה אני רוצה להגיד "אני שונאת אותי" כמו שהודיתי בפני עצמי בחודש מאי האחרון. לפני חצי שנה, אם מציצים לדקה מאחורי הכתף מוצאים נפש פצועה לגמרי, חבולה בכל מקום עם לב קרוע לרסיסים. היום אחרי שמונה חודשים אחרי ותוך תהליך שיקום מאסיבי מפרך לגמרי שאני העברתי את עצמי לבד, אפשר לכנות את המצב "שונה". גייסתי את כל כוח הרצון שהיה ושלא היה לי ונלחמתי בכל השדים הפנימיים שגרו לי בקרביים, כמו גידולים סרטניים עקרתי אותם, תלשתי אותם מהמקום, אבל איתם נתלשו גם איברים חיוניים. היום זה מרגיש כאילו אני לא קשורה לשום מקום, מצד אחד זה מקסים שתחושה של חופש אופפת את האוויר שלי בכל שעה ואני כמו צנחן שניתר הרגע ממטוס ועדיין לא לחץ על הכפתור שפורס את המצנח. אולם מצד שני הניתורים האלה לא בריאים בכלל. אין לי לאן ללכת כשקשה וזה כי אני ממאנת להקשר. אני פרפר שמעופף בין כל הפרחים, מפלרטטת עם כולם ללא יוצא מן הכלל ונעלמת כהרף עין. המבט שלי חד ואני מרגישה איך הוא מתחמם עם הזמן ומפשיר את שכבות הקרח האחרונות שהצטברו עליי מאז השברונות אבל בלב אני עדיין חסרת איזון. בהתחלה זה אדיר לחיות את החיים בלי טיפה אחת של רגש אך אם הזמן הדבר הופך משעמם. יקום סכמטי: להצליח ולא להתרגש, להפגע ולא להעלב, שלא נדבר בכלל על אהבה. חצים נורים אליי לחזה אבל הוא אטום ולא מאפשר כניסה של גורמים זרים, ואילו לגבי, אני את החצים שלי משלחת לכל עבר, יפגע במה שיפגע, יצור חרבן עצום מסביב אבל העיקר שמישהו ירצה אותי. השטויות האלה נותנות לי כוח, אני מרגישה בעלת שליטה אבל בעצם אני מאבדת אותה כל רגע, ולו רק לרגע. ואז שוב בין שמיים וארץ ושוב הטלטלות ושוב הדילמות ושוב והגוף שלי כבר לא עומד בעומס.  

הפוסט הזה היה אמור להתפרסם ממש בסמיכות לפוסט יום ההולדת האחרון אבל אז סבא נפטר ומאז זה פשוט לא קרה. ביום ההולדת השישה עשר שלי הכנתי רשימה של שש עשרה משאלות שהייתי רוצה להגשים עד גיל 17. עכשיו זה הזמן להביט אחורה לפני שממשיכים לרוץ קדימה בעוצמה ולציין שינויים שנעשו לפני שמתחילים להסתער על הימים החדשים בתקוות מחודשות.

המשאלות שאני רוצה להגשים לכבוד סגירת השנה השש עשרה בחיי ופתיחת השנה השבע עשרה

1. חברים חדשים. כן. כלומר בערך. אני עושה מאמצים עילאיים לא להסגר ולהתבודד ובתמורה האנושות מראה לי קצת סימפטיה. פתחתי את הפייסבוק מחדש ויהיה זה שקר לומר שאין קשר בין הדברים. זה נכון שאנחנו לומדים ללכת לבד אבל כולנו הסתובבנו שבע פעמים סביב השולחן שבסלון כדי להצליח.

2. 100 במתמטיקה. כן. כלומר בשישים האחוזים שמהווה שאלון 806. הפקטור שיחק עבורי תפקיד משמעותי ובכלל המאה הזה הוא כמו מצנח שנפרס בפני עם הגיעי לשאלון 807. אני יודעת שאפילו אם אני מקבלת בו אפס כבר יש לי ציון עובר.

3. להבין איך מטפלים בפרפקציוניזם הלימודי שאני לוקה בו מכיתה י'. בדרך לשם. והדרך עוד ארוכה. מישהו בכיתה קרא לי מיילי סיירוס בטענה שאני מדרדרת בדיוק כמוה. זה לא מאוד מדוייק כי הציונים שלי ברובם עדיין עוברים את השמונים. זה פשוט שאני מרשה לעצמי לעופף, ולא נכנסת להיסטריה של להכין את כל השיעורים ביום שבו נתנו אותם, ולא נלחצת מאף מבחן. אני חיה באופן לגמרי נורמלי וזה בדיוק כל מה שהייתי צריכה.

4. לקבל מחשב נורמלי שמתפקד. windows 8 זה דיי חרא של מערכת הפעלה אבל קיבלתי את מה שביקשתי.

5. להבין איך עושים את העבודות במחשבים כמו שצריך (וגם לא לשנוא פיזיקה, על הדרך)! ככל הנראה לעולם לא. מזלי שיש מספיק אנשים שמבינים איך לעשות את העבודה הזו בשבילי.

6. להרגיש יפה בבית הספר. פה ושם. בתקופות של אחרי שופינג בעיקר ויום אחרי שרצתי.

7. לפנות זמן ולחיות. אלוהים אדירים, לגמרי כן. אמנם הלו"זים שלי בשישי לא בהכרח צפופים כמו טייץ מנומר על בחורה שמנה אבל אני חיה. יש שבועות ששלושה ימים מהם הולכים על קניונים, ריצה ובילויים עם חברים. זה עולה לגמרי על הציפיות.

8. לא לשנוא את יום ההולדת שלי.  לעולם לא יקרה. לעולם לא. השנה את יומולדת חגגתי בתלפיות. לא שסבלתי אבל זה עדיין מרגיש לי כמו היום הכי נורא בשנה.

9. לרזות. צחוקים איתי. מה שכן רצתי עשרה קילומטרים ואני מתמוגגת מגאווה.  

10. לאהוב. אוי. בעיה. בשנה האחרונה מרוב כל הסמטוכות ואלוהים יודע מה הלך אצלי בקרביים, אני לא מסוגלת להרגיש. פשוטו כמשמעו, פשוט אין בי רגש. זה לא רק אהבה, זה גם חמלה או ביטחון או כל דבר אחר שאמור לבוא מבפנים והוא פשוט לא קיים.

11. לשנות בעצמי תכונה אחת שאני לא אוהבת. לעבוד על זה בבקשה.

12. לקבל הזדמנות. השנה למדתי שהזדמנויות לא מקבלים אלא לוקחים, וזאת באמצעות עבודה קשה, מלחמות פנימיות והמון רצון. לא קיבלתי אף הזדמנות אבל לקחתי הרבה וניצלתי אותן כהלכה.

13. לקרוא לפחות שלושה ספרים לבחירתי בין יום ההולדת הזה ליום ההולדת הבא. קראתי שלושה במדוייק. אחד מהם מבחירתי החופשית (אלגנטיות של קיפוד) שניים נוספים כי בית ספר.

14. להצליח לפתור הגדרה אחת לפחות בתשבץ היגיון. אפילו לא ניסיתי חחחחחחחחחחחחח.

15. להחליף לק כל פחות משבועיים. זה לא דבר שקורה.

16. להוציא רישיון. שיעור 28 אווו יההה!

ואיך שכחתי אחת לשנה הבאה?!

17. לציין כאן, במקום הזה ובהילולה גדולה גם את יום ההולדת השבעה עשר שלי. קרה! אני דבוקה למקום הזה כמו בטטה לכורסא ושוקולד לשיניים.

חוץ מזה שזה

מה שקרה. ויופידידו.