- ביום שלישי פגשתי את מאי המגניבה לסיבוב של שעתיים בקניון ועדיין לא נגמרו לנו נושאי השיחה.

- ואחר כך התקשרה אליי המורה למתמטיקה להגיד לי שריחפתי במבחן. אני אוהבת שהיא מתייחסת לציון 83 כציון גרוע כי זה אומר שזה כבר חרוט לה בראש מה אני שווה. אני באמת מאחלת לכל אחד מורה כזאת, שפעם בכמה מבחנים מתקשרת או מסמסת לנו כדי לדווח, מפרגנת אם הלך טוב ומבררת מה קרה ואיך ממשיכים מכאן אם היה רע.

- הבמאי של טקס הסיום הוסיף לי עוד שורה שלמה. לא ששיחקתי כזה להיט פשוט זאת הייתה שורה נשית והיינו ממש מעט בנות בקבוצה ולהן הוא כבר הוסיף.

- ביום שלישי הלכתי אחרי השעה השלישית, פשוט יצאנו מהשער והלכנו לשופינג. לא שפספסנו יום מלא משמעות, סך הכול שלוש שעות של תרגול בפיזיקה. הייתי מצפה לטריליארד נקיפות מצפון אבל זה פשוט לא קרה. הרגשתי רגילה, באחת עשרה בבוקר מסתובבת ברחבי הרחוב הראשי ולא מפספסת אף חנות.

- דפקתי את המערכת וקניתי חזיה בעשרים שקל במקום במאה. צרכנית נבונה זה לגמרי השם השני שלי. וקניתי גם שתי חולצות וחוטיני.

- בבוקר שישי ביקרתי בים, אחרי אולי שנתיים שבגד הים שלי לא ראה חוף.

האמת היא שכל דבר אפשר לפתור. כל פגם ניתן לתיקון, כל חנייה ברוורס אפשר לבקש מהטסטר ולעשות חדש. מה שלא ניתן לתיקון הוא הזמן. מחוגי השעון מזדחלים בלי הפוגה ללא אפשרות הטלת וטו של אף אחד מאיתנו. אנחנו יכולים להאבק בזה, לאחוז במחוגים חזק ולא להרפות תוך ניסיון להקפיא את הרגע, אולם המהלך המדובר נועד לכישלון. נותר לנו לבחור האם לצפות בהתקדמות הדקות בשקיקה או לנצל אותן למשהו בר תועלת כמו לצאת עם חברים או ללמוד פיזיקה. לפעמים צריך לבחור, כי זה הדפקט של הזמן, כל שניה יחידה במינה, מבצבצת לרגע ולעולם לא חוזרת. זה מפחיד כמה שהכול חד פעמי, נשיקות ראשונות, לפגוש מישהו שמכירים קצת ברחוב ולהתלבט האם לומר לו שלום, שוט של ערק טהור, הכול מסתכם לכדי שניה אחת של תקרית ושנים של השלכות.

לפעמים יש יותר מדי מה לעשות איתו עם הזמן, ואז הוא נמרח, ממש כמו שמורחים צבע פנדה לכל הצדדים ויוצרים טקסטורה מעושנת כזו, ענן עשן שנמתח ואין לו קצוות. כמו מישור במרחב- גם למישור במרחב אין קצוות אבל לזמן יש.

- פספסנו מלא שיעורים היום בגלל החזרות למסיבת סיום.

- אבא ראה את הנעליים השחורות החצי קרועות שלי והבטיח לקנות לי חדשות.

- והוא גם ניסה, אבל יש לי במוח את התמונה של הנעליים המושלמות ואני לא אתפשר על פחות. למרות זאת הוא עבר איתי את כל הקניון בשבילי.

- מישהו אמר לי על משהו שאני רוצה לעשות "כן אני דווקא רואה אותך עושה את זה, את בטוח תסתדרי שם".

- בסוף היום המזעזע הזה קיבלתי גלידה.

היי, עוד נשארו בי הכוחות לראות את הטוב

וזה הרבה יותר ממה שהייתי מצפה מעצמי

אני מרוקנת את כל המצברים על יצירת הפלנטה הבטוחה שלי שאני אוכל לחיות בה ושיהיה שם טוב

לפעמים כשדברים לא הולכים הנשימה שלי נעתקת והגרון שלי נעשה חנוק

שנה שעברה עסקתי בחיפוש דברים טובים בתוך רפש עיסה גועלית של נצח מוכר ששנאתי

ועכשיו, בתקופה שבה אני לא נאלצת לחפש כי הכול פשוט קורה, אני שמחה לגלות שאני עדיין מסוגלת לראות את הטוב גם שרע.

בני,

אנחנו מכירים תקופה לא קצרה

אמנם דרך האינטרנט אבל זוהי אחלה צורה

ועכשיו לכבוד זה שאתה מתמסד

רציתי לאחל לך ברכה לרגל המועד

אני מאחלת לך חיים ארוכים ונפלאים עם זוגתך

שתזכו לבריאות ולשפע ותקימו משפחה

שלמרות העליות והמורדות שיודעים החיים

שאהבה העוצמתית תנצח תמיד את כל המכשולים

תמשיך לתת לנו את הצוהר הקט הזה לתוך עולמך

כדי שיחד איתך נחווה רגעים של אושר ושמחה

באהבה רבה אסיים בזאת כאן

לא לפני חיבוק וירטואלי כמובן

מור.

בשישי שעבר נמחק לי עמוד ה-service של האתר שלי. הוא בעצם העמוד שמחזיק את כל הפעולות שאפשר לעשות באתר וכל הפרוייקט למעשה נשען עליו. דמיינו לכם את ישראבלוג בלי עמוד כזה- אי אפשר להרשם, אי אפשר להתחבר, אי אפשר לפרסם או למחק או לערוך, בלעדיו האתר מושבת. אחרי כמה ניסיונות כושלים למצוא גיבויים איתרתי גיבוי אחד ממש ישן, שזה טוב יותר מכלום, ומצאתי את עצמי בונה כמעט את כולו מהתחלה. כשסיפרתי את זה לחברים בכיתה אחד מהם אמר לי, מור, איך נתת לדבר כזה לקרות לך? ועוד אחרי מה שקרה לך בשנה שעברה? אני מאז מה שקרה לי תמיד עושה איזה אלף גיבויים. ואז קלטתי, פתאום זה היכה בי שעברה שנה. זאת אומרת כמעט שנה, אבל זה המון. פלאשבקים קפצו לי לראש במהירות שסחררה אותי ומבפנים רעדתי כמו משוגעת. שנה. זאת שנה שהייתי מדחיקה את כולה לתוך התאים הכי מבודדים של הזיכרון איי שם במאחורה של המוח, זאת שנה שאני שמחה שהיא עברה.

בידיים של המורה לפיזיקה חיכה לי הדבר הבא, שהקפיץ אותי מאושר ושלח אותי למחוזות אחרים בחלל האופטימיות, כשרוצים, הכול אפשרי.

חוץ מזה שקיבלתי את זה במייל אתמול בלילה

ואני מניחה שנאום תודה קטן לא יכול להזיק. התחלתי לכתוב כאן לפני שנתיים וחצי כמעט. כשעמדו מלפני, מאחורי ומצדדי המון שינויים שהיה קצת קשה לעכל. כתבתי למען עצמי, המטרה המרכזית הייתה לגרום לי לחייך. ובדרך הספקתי לאסוף אליי עשרות אנשים שנכנסו לי ישר ועמוק ללב וחרטו בו את מילותיהם הקסומות, אם זה כאן בתגובות, או במיילים, או בבלוגים שלהם או אפילו פנים מול פנים. אמרתם לי שגם לכם זה גרם לחייך והשפתיים שלי התעקלו למעלה עוד יותר בכל פעם מחדש. בתקופה הזאת אני התבגרתי, התחלתי להציב יסודות למי שאני ולמי שאני חותרת להיות, וזה יהיה שקר להגיד שלמקום הזה ולאנשים האדירים שבו לא הייתה השפעה על כך. תודה שליוויתם אותי, מקווה שתמשיכו ללוות.

עד כאן פינת הקיטשיזם לסוף שבוע זה.

תודה.

:)