כבר שני פוסטים ברציפות שעסקתי בנושאים שלא קשורים לנושא המעטר את שם הבלוג שלי ולכן ברגעים אלו נחזור לתלם.

- התברר לי שקיבלתי 100 במבחן על Mr KnowAll וזה הישג מרהיב ביחס לעובדה שנרדמתי באמצע הלמידה למבחן ושאני ממש גרועה בחיבור של אוסף מילים למשפט כשמדובר בשפה הבינלאומית. וגם 98 במתכונת. כבוד!

- סיימתי כמעט 3 חיבורים בלשון, 2 בגרויות במודלים חישוביים וכמה תרגילים בודדים בעיצוב תוכנה ובמתמטיקה.

- ביום חמישי שיחקתי שעה טניס. אמנם נשרפתי ואני אני הבן אדם הכי אדום בארץ, אבל היה כיף. 

- הייתי במפגש של ישראבלוג ופגשתי שם את hey you ו-little strawberry המקסימות.

- עכשיו חזרתי מהחבר שלי. (כאילו הטוב זה שהייתי אצלו, לא שחזרתי).

עם כל נשימה שלי אני מרגישה את הריח שלו שנשאר עליי וזה מטריף אותי.

אני רוצה שהוא יהיה איתי כאן ועכשיו ולא במשך כמה שעות פעם בשבוע.

הכי אני אוהבת שיש לנו רגעים קיטשיים כאלה שנראים כאילו נלקחו מסרט.

ולא סתם, מתוך קומדיה רומנטית קלישאתית מטומטמת כזאת.

ואנחנו הולכים מכות בצחוק, והוא תמיד מכניע אותי, ואז מנשק.

וזה טוב.

זה טוב.

ואתם יודעים מה הבעיה כשיש אי סדר בראש? שהוא מלווה באי שקט אינסופי וחוסר מנוחה תמידית. בעיני רוחי אני ממש יכולה לראות מערבולת כחולה כזאת שסוחפת את כל המחשבות שלי ומערבבת אותן זו בזו. ואז הכול מחשיך. ואז יש לי בחילה. עכשיו למשל. עכשיו יש לי בחילה. הבעיה בבחילה הזאת שהדרך היחידה להפטר ממנה היא לאכול שוקולד. ושוקולד. שוקולד עושה עוד בחילה. אני מרגישה זוועה, אני חושבת שהמון זמן לא הרגשתי ככה, אולי מאז היום הזוועתי ההוא לפני שנה וחצי שקצת נשבר לי הלב. אבל עכשיו אין לי כאב חד בחזה ורצון להתבודד במשך שארית חיי. יש לי חשק עז וכמעט בלתי נשלט להכנס למקלחת ולהשאר שם שעות על גבי שעות. אפילו שכל הדוד שמש הכושל שלנו יסיים את תפקידו ליום זה ואני אשאר תחת זרם קולח של מים קפואים שיעשו לי צמרמורת. לא אכפת לי. ואחר כך אני אתבודד במשך שארית חיי. וזה כזה מוזר. כי טכנית לא קרה שום דבר רע, אבל בעצם כן. אני חושבת שיש לי בעיה של היסטריית יתר. למה אני עושה עניין מכל דבר? ואחרי שהמחשבה הזו נסחפת לתוך המערבולת, נופלת יחד איתה גם תחושה עזה יותר של שנאה עצמית. שנאה עצמית זה כל כך מרגיז. שנאה עצמית מהווה רק פתח נוסף לעוד שנאה עצמית, ובכלל, זוהי מערבולת בפני עצמה. במערבולת של השנאה העצמית אין טעם להאבק בכלל, אילו אני עצמי הייתי נופלת אליה, לא הייתי יוצאת חיה. זה מזכיר לי קצת את הסרט מהיום, "גוף מארח", כשהדוד של מלאני / ואנדה / זה, אמר לה שמי שנופל לתוך המים שם לא יוצא חיי, והתמונה הזאת נדבקה לי לראש, ואם ראיתם את הסרט אתם יכולים להציץ לראש שלי ולראות את המערבולת שם. אבל החיסרון הגדול ביותר של המערבולת הוא, שהיא מפריעה לי להתרכז בלימודים. כל כך הרבה שיעורים יש לחופש הזה וגם ככה תיארתי לעצמי שלא אצליח לעמוד בכולם. אבל עכשיו, עכשיו בכלל. תחושת הגועל לא עוזבת אותי לרגע ואני מרגישה תלויה בין שמים וארץ, אין לי מה לעשות ואני לא מסוגלת לדבר על זה. וזה באמת לא כזה נורא כמו שזה נשמע. זה בכלל מרגיז אותי. שמי שיקרא את זה יחשוב שמינימום נאנסתי, מרוב הרחמים והשנאה העצמיים שהולכים כאן. וזה לא ככה, גם לא ממש קרוב. וזה גם מה זה לא טיפוסי. לי. לא טיפוסי לי. אני באמת לא כזאת. ומי ידע שאני אכנס לכזאת היסטריה מהכלום הזה? ואני כבר יומיים ככה. ואת החיבורים בלשון זנחתי. אסור לזנוח חיבורים בלשון. ומתמטיקה. יש לי מבחן ביום שלישי דמוי בגרות. ומחשבים. ופיזיקה, עומד להיות לי מבחן בקרוב על חומר שאני לא מבינה בו. ואז אני נגשת ופותחת ספר של עיצוב תוכנה אבל לפתע שוב רפלקס ההקאה שלי פועל ביתר שאת, ואני נלחמת בו. אני מנצחת. אני תמיד מנצחת בקרבות הלא חשובים.

 אני חייבת לסיים פוסטים בחיוך, זה סוג של אינסטינקט.

אל תדאגו לי.

כמו שכבר כתבתי מיליון פעם בערך, התיק שלי נגנב לו לפני כמעט שבועיים עם כל הדברים הכי חשובים שתוכלו לדמיין שיש בתוך תיק.

ואיתו יחיאל, הגלאקסי 2 החתיך שלי. אבא נתן לי לבינתיים טלפון ענתיקה שודאי העבירו איתו קשר בימי הפלמ"ח וששימש אבן מעולה למשחקי קלאס מאוחר יותר.

אבל, מפני שלכם, הקוראים שלי, יש נטייה מפתיעה לחשוב שאני אדם שרואה את החיובי בכל דבר, מה שרחוק שנות אור מהמציאות, החלטתי ללכת בדרככם ולאתר מספר יתרונות מובהקים שלטלפון הזה יש על יחיאל, אהובי, ועל סמארטפונים באופן כללי.

- היתרון הראשון והמשמעותי ביותר ששמתי לב אליו: אין וואטסאפ, ולכן כל פעם ששולחים לכם הודעה אתם יכולים לקרוא אותה ולענות שעתיים אחר כך, וזה לא יראה שני V-ים לשולח ההודעה, והוא לא ידע שקראתם אותה. כך תוכלו להיות אנשים רעים בלי באמת לצאת אנשים רעים.

- אישית, הרבה פחות מפחיד אותי ללכת ברחוב כשאני יודעת שמקסימום יגנבו, הדבר הזה שווה אולי מאה שקל היום.

- מדובר באימון מתקדם במיוחד לאצבעות ששכחו איך זה ללחוץ 5 פעמים על כל כפתור כדי להגיע לאות הרצויה, יש לי פרקי אצבעות של נינג'ה!

- אין משחקים שיעבירו את הזמן ואין מוזיקה, פתאום צריך להמציא פתרונות יצירתיים על מנת להעביר את הזמן, מה שמשפיע כמובן על פיתוח היצירתיות.

- כשאקבל את הגלאקסי החדש שלי, אעריך את קיומו פי מאה, וזה שווה את הכול.

חג שמח מאוד מאוד לכם.

- נכנסתי לפוסט אחד לנעליים של Aldebaran והיה ממש מגניב!

- הלכנו למסעדה עם הדודים מחו"ל.

- הוצאתי כסף מהכספומט בפעם הראשונה בחיי וכבר אין לי פוביה מכך שהמכונה תבלע לי את הכרטיס.

- אני והחבר שלי ראינו סרט. "ראינו" לא ממש מתאר את מה שעשינו באולם אבל בסדר... הלכנו ל-21+ ובקטעים שכן התרכזתי היה מעניין.

- קיבלתי סוף כל סוף שמלה חדשה לחג מחר.

- והמוכרת בחנות שראתה אותי מודדת את כל השמלות אמרה שכולן נראו עליי ממש יפה.

ובנימת "יש-לי-חבר-מקסים-שבא-אליי-בפעם-הראשונה-ביום-רביעי-OMG-KILL-ME-NOW-מה-לעשות?!"

ביי לכם.

- נגמרו התגבורים בבית הספר שלי ואני יכולה להכריז באושר רב על תחילת חופש פסח, סוף סוף!

- חברה שאני אוהבת את סגנון הלבוש שלה החמיאה לי על החולצה היום.

- חברה אחרת סיפרה לי שנשלחו התשובות לגבי תפקיד בצבא שהתמיינו אליו, ואני ממש מתרגשת לדעת אם עברתי או לא כי אני ממש רוצה את התפקיד ולשם שינוי אני כבר לא לחוצה לגבי התוצאות. הלוואי ואני אתקבל, תחזיקו לי אצבעות.

- סיימתי יצירה אחת מתוך ארבע לבגרות שלי באומנות והמון אנשים שעברו לידה כשהייתי בתהליכי סיום התלהבו כל כך ונדהמו ממני, זה נתן לי הרגשה טובה מאוד בקשר להצלחה שלי בבגרות.

- כולם היו נחמדים היום, סתם כך, והעולם כולו פשוט חייך, למרות מזג האוויר הנוראי שבחוץ.

לכל אלו המבולבלים שתהו אם זו מור שכתבה את הפוסט, וכמובן גם לאלו שניחשו מיד, שלום לכם :)

אני Aldebaran, מהבלוג הזה. מור מארחת אותי כאן אצלה ואני מארחת אותה אצלי כחלק מהפעילות "בלוגר מארח". האירוח הוא אחד הדברים הטובים ביותר שעשיתי אי פעם. אני אדם פסימי, וכאן יש לי הזדמנות לראות את העולם מהזווית ההפוכה. אז כרגע מרוח על הפנים שלי חיוך גדול, ממש מאוזן לאוזן. כשסיפרתי לאחת החברות שלי שהשנה החלטתי לעשות את הדברים שתמיד חלמתי לעשות, וגם את הדברים שמעולם לא חשבתי שארצה לעשות, היא אמרה שהתבגרתי. אני שמחה שכך קרה, הפכתי מילדה ביישנית ולאחת שכובשת את העולם :)

מור, היה לי לכבוד להתארח אצלך,

ולכולכם אני אאחל לכם שבת שלום וחג שמח.

הפוסט משתתף בפעילות "בלוגר מארח".