כשאנחנו מדברים על השבוע הבא אנחנו מדברים על אפריל וכשאנחנו מסתכלים קדימה עוד איזה חודש חודשיים אנחנו כבר עמוק בתוך יוני אחרי רוב הבגרויות ובקרסוליים של דברים שנראים גדולים מאיתנו באלפי מידות כמו צבא או חופש של תשעה חודשים שאין לי בכלל איך למלא. "אפשר בזמן הזה להספיק להכנס להריון וללדת", אמרו לי לא אחת. מזל, חשבתי, כי כאן דרושה לידה מחדש או לפחות איזשהו שיפצור מינימליסטי אבל שאינו נסתר מן העין. יותר מדי אנשים חווים אהבה ואני מתעסקת בלפלרטט ולשתות אלכוהול זול ולאכול סרטים יקרים וללמוד למבחנים בשניה האחרונה ולהוציא באיזור השמונים. גם כשאנחנו בהרי אילת כולי מתערבלת בתוך רבבות של מחשבות וגם כשאנחנו מריצים בדיחות כיתתיות בשיפועי המסלולים הרגליים שלי רק קוראות לי לברוח לאיזו גומחה ולכעוס על קיום מעיק ועל טעויות שמחלישות לי את המערכת החיסונית וגורמות ליכולות שלי לקרטע. זה לא סותר את זה שכשכולם התנשפו בעליות אני דידיתי בקור רוח כשבמוחי תמונה של כבישי ירושלים החסומים רק עבורי ועבור המונים אחרים, שגייסו שעה מהחיים על מנת לברוח ובטח גם לא כולם יודעים ממי. בארנק שלי שמור לי כרטיס האוטובוס בעל המספר התלת ספרתי שהוביל אותי אל הבירה, מזכיר לי כמה קל זה בעצם לקחת את הרגליים ולנדוד וכמה קשה זה שגרות שאורכות יותר מיום אחד. יש לי חלומות להגשים אבל לפתע בשיא השאיפות ובשיא הלחץ החושים שלי מתקהים בניגוד לרצוני וכורח המציאות מטשטש אותי ותוקע אותי במקום. זה משפט חסר היגיון בהתחשב בזה שעברתי את הראיון במודיעין ושכבר יש לי תאריך לטסט ושהשפתיים שלי מעוקלות כלפי מעלה בכל התמונות. בזמני הפנוי אני מפנטזת על הליכות לאיבוד ועל שירה צווחנית כתוצאה משישה שוטים נקיים ("את שותה נקי?!?!!?!" - כן! אני לא שותה את זה בשביל הטעם אז למה אני צריכה לבזבז את זמני על הכנסת נוזלים מיותרים כשאני יכולה לקבל ישירות ובאופן מיידי את אלה החיוניים למוח שלי?) ועל תשוקות רגעיות והחיים הרגילים שוב מחזירים אותי לקרקע שוב כמו אבנים שקשרו לי לרגליים ומונעים מהחזונות שלי לשאת אותי על עבר ההגשמה ומזכירים לי שהדרך שלי עוד ארוכה.

משימה: בקטע שלפניך מסתתרים חמישה דברים טובים, מצא אותם והעתק אותם למחברתך:

- עברתי את הראיון במודיעין.

- יש לי תאריך לטסט.

- נהנתי בטיול השנתי הרבה יותר מבשנים עברו.

- קיבלתי 85 באזרחות למרות שכמעט לא למדתי.

- סוף השנה מתקרב.

כל יום הוא כמו מקטעים מכל מיני סרטים נעים של כל מיני תקופות בחיים. יש יותר מדי התחלות ומליונים של סופים לא קשורים ואין הרבה אמצע כי התוכן לוקה בחסר. כל פעם שטוב לי אני צועקת לעצמי בראש שאני מקולקלת וכל פעם שרע אני יוצאת לריצה ושורפת חמש מאות שמונים ותשע קלוריות ואז אני מרגישה ששום דבר לא יכול עליי. תכלס זה נכון, כי כשנדבקתי לפייסרית של השישים וחמש דקות כל הדרך עד העיר העתיקה הרגשתי כמו מלכת היקום, ככה זה במירוצים, פרצי האדרנלין ששוטפים אותך מוציאים ממך את כל הג'יפה ואת טועמת מן דקירות קטנות של ניצחון על הלשון. אז ירושלים היא לא רק של זהב, היא בעיקר של הרכבת הקלה ורחוב יפו שיש בו חולצות בשלושים שקל, והיא בעיקר עיר שהיא קצת זרה ולא מוכרת אבל היא גם קצת שלי והיא מקום נפלא ללכת בו לאיבוד. תשמע, אני באמת אוהבת אנשים והכול, אבל לפעמים אני צריכה להיות לבד עם עצמי, אמרתי אתמול למישהו, בגלל זה הלכתי לאיבוד בירושלים. הלכת לאיבוד בירושלים מרצונך החופשי? הנהנתי בחיוך. מה עוד אפשר להגיד, זה נכון שאני והמאמצים העילאיים והבלתי מתפשרים שלי להיות חלק רגיל משגרת חיים נורמליים דיי מעלים תוצאות יפות, אבל פעם בכמה זמן אני מרגישה את התשוקה הזאת שבוערת לי בקצות האצבעות לחזור להרגלים ישנים ולברוח ולהבריז סתם ככה מפיזיקה ולהחזיק מעמד שעה שלמה עם המחשבות שלי בלי אינסטגרם ובלי מוזיקה ובלי וואטסאפ רק אני ומה שעובר לי בראש ורק אני ורחוב יפו ורק אני ומספר חזה ומדליה ממירוצים. איזה הזוי זה שעל הדלת בחדר שלי תלויים עכשיו מספרי חזה ממירוצים במקום מבחנים כושלים. מה ההוא היה חושב על זה? בעצם בין כה וכה הוא חשב שאני מוזרה, ובעצם גם ככה מגיע לי יותר טוב ממנו אז זה לא רלוונטי. צחוקים איתי, כל מה שהיה פעם כבר לא רלוונטי, איך משתנים במאה שמונים מעלות בשנה אחת קטנה, מה זה השטויות האלה?! כיף לי לצעוק שאני מישהי אחרת אבל בעצם כל מה שעשיתי היה לנטרל מעצורים ולתת לקיום שלי לפרוץ החוצה וזה כולל גם לעשות מעצמי צחוק אבל שבוע אחרי כולם שוכחים. העולם שוכח זאת משימה כמעט בלתי אפשרית להטביע חותם אבל זאת בכלל לא המטרה שלי. אני רוצה לבוא כרוח תזזית ואני רוצה לנפץ זכוכיות ולשבור את כל החומות ואני רוצה להגיח משום מקום ולהעלם ואני רוצה שאף אחד לא ישאל לאן אבל את כולם זה יסקרן ואני רוצה להלך שיכורה ברחובות ראשיים ואני רוצה להיות מושא של תשוקה ומושא של רגשות ובכלל לא רלוונטי אם הנושא זה אותו נושא. מה בכלל הנושא?

אז ככה, הכול מעוות.

מדגדג לי באצבעות לכתוב אבל טקסט אמיתי לא באמת מפלח את דרכו למקלדת כמו שהייתי מצפה ממנו לעשות. רק הכותרת מהבהבת לי ישר בראש, מוכנה לכל פסקה שלא תבוא, שופעת משמעויות ויש בה מן המסרים החינוכיים שמתפתלים בין משלים הפכפכים. זה פשוט שאם נסתכל על הפורים הזה לעומת פורים שעבר נגלה שהכול השתנה, פרט לאזניי המיקימאוס שנחו באותה נונשלנטיות על הראש שלי. איך בשנה אחת דברים מתהפכים ואנחנו מגיעים מנקודה A ל-B מבלי שבכלל שמנו לב לדרך, או שמא ראינו אבל הכול נמחק בחסות האלכוהול. האלכוהול הזה, אוצר אמיתי, משכיח לי את כל הצרות למשך שלוש שעות תמימות והתשלום היחידי הוא בשלוש שעות נוספות של כאב ראש צורם בבוקר שלמחרת. זה לא משנה כי העד לא ידע המרהיבה והעל חושית שהתרחשה לי בתוך הראש בין שתיים עשרה לארבע בלילה שווה הכול. הסטלה לגמרי מטורפת, ברמות שהן הרבה מעבר למה שהכרתי עד עכשיו, הבלוגרים שאיתי תותחים והיתרון הכי גדול שלהם מכל היתרונות הוא שהם לא שופטים. כאן אפשר להיות מי שבאמת רוצים. אמרתם פורים? מצחיק, כי הרגשתי קלילה לאחר שהסרתי את כל המסכות המכבידות וכל השכבות המחניקות, חודלת מלנסות להסוות אמיתות ולהמתיק שקרים. לפתע מקבלים אותי למרות מי שאני ואולי בכלל בגלל.

וכאן בעצם מתחילה הסימבוליזציה, כי בפורים שעבר, ממש לפני שנה בדיוק הייתי רק לכמה רגעים כל מה שייחלתי להיות בסתר ליבי, הבת הטובה והמתוקה והשקטה שלא שותה שכן לומדת שלא מקללת שמעוצבת כחומר ביד היוצר שכל אחד יכול לקחת ארבעה חוטים ושני מקלות עץ ולהפוך אותה למריונטה האולטימטיבית. וברגעים האופוריים האלה בין הנשיקות התכונות שלי עברו איזו אידיאליזציה כבירת מימדים וחסרת תכלית ובתגובה אני הפכתי חסרת תוכן. מאותה נקודה בעצם התחלתי לשקוע, בדיוק בגלל החסך הכל כך גדול שלי שהתמלא לאחרונה- שיקבלו אותי כמו שאני ובלי ביקורת ולמה את כך אבל את לא אחרת, על כל השריטות ועל כל השטויות ועל אחת כמה וכמה על כל הצרחות. אז מתוך להטי רגע מכושפים אספתי את השמחות הקטנות בשעה שבעצם התרוקנו ממני כל המצברים. בפורים לפני שנה טעמתי לראשונה את טעמו המר של משקה משכר מבלי להבין את הקסם שטמון לי בכוס שוטים בין האצבעות. גם בימים אלה הייתי קונטרול פריק אבל לא ידעתי דבר חשוב באמת, שאיבוד שליטה אמיתי מלמד אותנו שליטה מהי והפעם כשגבולות נחצו ורסנים הושלכו בגסות יכלתי לצפות ולאשר את כל המתרחש והפעם כן רציתי את זה, את חוסר המשמעות הזאת של הבעת תשוקה ברמתה הבסיסית ביותר. 

זהו למעשה שיאה של הסימבוליזציה, המעבר מלא לבחור בלבחור אל לבחור שלא לבחור. אני מאתגרת קצת את החוטי המחשבה המאורכים של הפוגשים בתובנה זו ולו רק כדי לערפל אותה אפילו עבור עצמי. אז השטתיתי והייתי חסרת מעצורים וחסרת אחריות אבל הייתי אני בפול כוח ונתתי פול גז שם ברחובות תל אביב המחופשת. נמאס כבר לנסוע עם קלאץ' חצי לחוץ והמורה אומר שזה דופק את כל האוטו. בימים כתיקונם אני עדיין לומדת לאזן ומאתרת נקודות חיכוך ודולקת אחר דברים נכונים אולם לאחר שאני חוזרת הבייתה אני משליכה על הרצפה את כל היום הארוך הזה ונותנת לאינסטינקטים להוביל ולחשקים רגעיים לבצע את כל המהלכים ואני מוכנה לטעום כל דבר ולו רק כדי לסמן את הוי הזה ולצעוק בריאות מלאות אוויר שגם נהנתי.

ופה הסימבוליזציה באה לסיומה, כי בשני הקצוות הכי ססגוניים והכי ורודים הספקתי לטעום משני הקצוות של כל העולמות שאני מכירה. וביום שבו אנחנו לא עצמנו ליום אחד נתנה לי ההזדמנות

כי בשני הקצוות הכי ססגוניים של שנה מעוברת אחת טעמתי משני הקצוות הקיצוניים של החיים כמו שאני מכירה אותם וטיילתי בשתי הקרניים של המאה שמונים מעלות והכול רק כי נתנה לי ההזדמנות. ובשנה אחת שלמה שברתי שיאים וכבשתי פסגות והייתי זיוף וגם הייתי אני ונחשפתי וחשפתי ושרתי ורקדתי ונישקתי ושמחתי.

אני תמיד שמחה.

הייתי צמאה לאהבה אבל הסכמתי לשתות רק מים.

אני מוכרת לכולם אשליה אופטית כמו שרק פיזיקאית אמיתית יכולה למכור. מבחוץ אני מנופפת בסרטים בצבעי הקשת בענן ומתעטפת באורות זוהרים וצ'קללקות ושכולם ישמעו מה יש לי להגיד. בפנים עמוק בתוך הבטן והראש כל הקרניים מתנקזות לתוך נקודת אור אחת קטנה לבנה שהולכת ודועכת עם מעבר הימים. זה מסביר את התמוטטות העצבים שחטפתי אתמול בעשר בלילה, כי לא מצאתי את הטייץ שלי עם ההדפס שרציתי ללבוש. אז הוצאתי את כל המכנסיים מהמדף בארון ושוב כעסתי על היקום שעשה לי ארון שמחולק לא כמו שצריך ושהוא בכלל קטן מדי (ואז כעסתי על עצמי כי אני מתלוננת על שהארון לא מסוגל להכיל את כל הבגדים שלי בשעה שיש כאלה שאין להם, אבל המחשבה הזו עברה מהר מאוד בפרץ הגעשי האגואיסטי שחוויתי). ולמה הכול כל כך קטן מדי ולא מחולק נכון? למה שום דבר לא נכון ולמה הכול טעות? אני מקולקלת מקולקלת אני תקלה אני חסרת תקנה. זה כל מה שהצליח לעבור לי בראש במאית השניה שבה עברתי ממבט עצבני לתוך הארון אל שכיבה ופריסת הגפיים לצדדים על רצפת החדר. התגעגעתי קצת לציפוי השטיח שהיה עליה פעם, שאפשר לי לעבור התמוטטויות עצבים קצת יותר ברכות. רציתי לצעוק. אני עדיין צריכה לצעוק. אילו היה לי רשיון נהיגה בלי מלווה לילה הייתי באותו הרגע לוקחת את הרכב לאיזה חור מחוץ לעיר וצורחת את הנשמה, עד שהיה נגמר לי הקול. פשוט אה אחד ארוך ונצחי ומסתלסל, עד שמיתרי הקול שלי יצרבו, עד שיכאב באמת.

על הרצפה ניסיתי להזיל כמה דמעות אבל הברזים נתקעו לי באמצע. שכבתי ככה במשך דקות אחדות, דוממת סמוקה, מעבירה מחשבה אחר מחשבה את כל הדברים שאני שונאת ואת כל מה שעושה לי רע וכל מה שמעצים את השנאה והכעס והכאב וכל התחום האפור שחור הזה של רגשות רעים.