היום בשלוש בלילה ישבנו החבר שלי, אקס, נכון לעכשיו, ואני לשיחת פרידה. זה היה מוזר, לטוב ולרע.

זה התחיל רע. לא היה מסובך להבין שהכיוון שאנחנו הולכים אליו הוא הסוף. אמרתי לו שהוא מוותר בקלות מדי למרות שאני מניחה שיש אמת בדברים שלו. היו לא מעט בעיות שצריך לפתור ולא היה איך. בעיות של שנינו ביחד ובעיות של כל אחד לחוד ובעיות שלא קשורות אלינו בכלל והכול התחיל להסתבך ולהתבלגן כל כך.

ואז הייתה שתיקה. היינו במקום מבודד מהשאר ולמרות שביקשתי שישאיר אותי לבד, הוא ג'נטלמן כזה ותמיד היה, אז הוא לא הסכים.

כבר לא ממש היה מה להפסיד. אחרי מספר דקות שקברתי את הראש בין הברכיים, פשוט שאלתי אותו שאלה אישית שהפריעה לי קצת, וקיבלתי תשובה כנה כל כך שידעתי שלא הייתי מקבלת אילו היינו ביחד. מאותו הרגע נפרצו כל המחסומים ונשברו כל ההגנות וחווינו את השיחה הכי כנה, משוחררת, עמוקה ולמעשה, טובה שהייתה לנו בכל הקשר. דיברנו על הכול. ה כ ו ל. הפחדים והחששות ועלינו ועל אחרים ועל הבעיות והדברים הטובים. באיזשהו שלב אי אפשר היה שלא לשים לב שהפרצוף העצוב שלי הפך לחיוך וכבר לא כל כך רציתי שילך.

הוא אמר שהוא רואה אותנו חוזרים מתישהו, לא יודע מתי ולא יודע איך. הוא אמר שיש לנו פוטנציאל לא ממומש, שאם לא כל התסבוכות היינו יכולים להיות זוג טוב, והסכמתי איתו. "עדיף שניפרד ככה, כשיש פתח לעוד", הוא אמר, "מאשר למשוך את זה עוד כמה חודשים ושלא יהיה סיכוי אחר כך".

הייתה מסכת שלמה של וידויים. כבר אין צורך לעשות רושם וכבר לא באמת משנה מה השני חושב או מרגיש ואיך הוא יקבל את הדברים. והשיחה זרמה כמו מים, כעבור חצי שעה שנינו היינו בשוק אבל המשכנו עד שכמעט ולא נשאר מה להגיד.

תהינו איך נפרדים הפעם, כי זה כנראה להרבה זמן. הוא אמר שזה יהיה מוזר לא לנשק אותי. האומץ של "כבר אין לנו מה להפסיד" וגם של השני שוטים ששתיתי גרם לי להציע שנתנשק, נשיקה פרידה כזאת. היו יותר מנשיקה אחת בסוף, ושנינו קבענו שהיו אלו מהנשיקות היותר טובות שאי פעם היו לנו. בלי פוזות, בלי לשלוח ידיים (חוץ מפעם אחת כי הוא היה חייב להפרד מהתחת שלי), רק חיבוק חם וקצת צחוקים ועוד וידויים שנזכרנו בהם וזו הייתה ההזדמנות האחרונה להגיד.

במונית החברות שלי היו בהלם (את צווחות ה"מה?!" היה ניתן לשמוע למרחקים), ואמרו שגג עוד שבוע אנחנו חוזרים (הנהג שם 250 על שבוע וחצי). אני לא יודעת.

אני רק יודעת שזאת הפרידה הכי מוזרה שהייתה ותהיה לי בחיים, אבל במובן הטוב. זה כואב הרבה פחות ממה שציפיתי מפני שהפתיחות הקסומה שהייתה אחר כך החלה עבורנו במשימה הלא פשוטה של לאסוף את השברים.

הזיכרון הממשי האחרון מליל אמש הוא הבגדים שלא החלפתי לפני שהלכתי לישון. אני עוד יכולה להריח את הריח שלו שנתפס בהם בעמעום. תנו לי רק עוד כמה דקות להישאר בהם.

יש משפט שאומר שכשבוחרים בן זוג אתה לא רק בוחר את מי שתהיה איתו, אתה גם צריך לבחור את מי שתיפרד ממנו אחר כך. 

ולפחות בחרתי טוב.

- הייתה לנו היום ארוחת בוקר של כל הכיתה במקום שיעורי מחשבים.

- והשתחררנו בתשע וחצי במקום בשתיים עשרה וחצי.

- ואז עליתי למעבדת מחשבים לסיים את הפרוייקט שלי ונשאר לי עוד משהו קטן אז המורה אמר לי ללכת ושהוא יסדר את זה ואז יבדוק.

- אבא גרר אותי לקניון וקנה לי מכנסיים, תיק ושתי חולצות. וקניתי לעצמי עוד שתי חולצות.

- הסתובבתי כל היום עם החצאית מהשופינג של יום רביעי והרגשתי כוסית.

693 מילים בעמוד אחד מלא קלישאות וביטויים ומליציות.

כל המחשבות והרגשות והפחדים שאני רוצה לספר לו מסתכמים ב-693 מילים, עמוד אחד, ולוקח בסביבות השמונה דקות להגיד אותן, כולל הפסקות של נשימה והדגשים על הקטעים החשובים יותר.

רק שאספיק לשנן הכול עד מחר, אין מצב שאני נותנת למוח שלי לאלתר ולהתבטא בעל פה.

- החבר שלי אמר שרזיתי. האמת היא שהמחמאות ממנו שוות פי כמה.

- קיבלתי מאה במודלים חישוביים וזאת הרגשה ממש כייפית!

- ומאה במגן באנגלית שזה היה צפוי כי חצי כיתה הוגשה על מאה.

- המתכונת הלכה טוב למדי חוץ מטעות טיפשית בבעית קיצון אבל גם ככה כולם מדברים על המגן מאה העתידי שלי אז הכול טוב ויפה.

- המורה משנה שעברה שאלה איך הלך לי במתכונת. היא הוסיפה להתעניין ושאלה אותי גם מה ארצה לעשות בעתיד.

- 55.5 הוא המספר שהמשקל הראה לי בבוקר יום שני וזה מגניב ביותר כי הייתה בטוחה שאני עומדת לחצות את רף ה-60.

- המבחן בפיזיקה נדחה למזלי הרב ביותר.

- עשיתי אתמול שופיג עם חברה. של גופיה, שני זוגות מכנסיים וחצאית.

- היום המורה למתמטיקה אמרה שמשנה הבאה קובעים כלל שבכל פעם מי שמקבל את הציון הכי גבוה בכיתה צריך לארגן ארוחת בוקר לכולם. ואז מספר ילדים אמרו לי: "טוב מור, תתכונני".

- אתמול המורה למתמטיקה שחררה אותנו אחרי שעתיים במקום אחרי ארבע שעות.

- היום בוטלה שעה ראשונה והיה אמור להיות ביטול של חמישית- שישית (ולאחר מכן עוד שעתיים של סבל). אבל בשעה חמישית המחנכת אמרה לנו לחזור לכיתה ושהיא כבר באה. היא הופיעה לאחר שיעור שלם שחיכנו לה עצבניים מהשיעור החופשי שבוזבז ואז אמרה את מילות הקסם: "אתם משוחררים".

- העלו ל-VOD את העונה החדשה של "עקרות בית נואשות" ואף על פי שסיימתי לראות את העונה השביעית לפני כמעט שנה, חזרתי להתמכר לחייהן של ארבע הנשים האלה.

- חטפתי רגרסיה חזרה לילדות ובזמן האחרון התחלתי לאכול המון יוגורט עם פרינגלס. זהו אחד השילובים האהובים עליי מאז ראשית ימי.

- כתבתי סוף כל סוף באופן מסודר מה שאני רוצה להגיד.

הכול בסדר.

בקטעים כאלה אני אפילו קצת שוקלת לוותר.

והתשוקה נכנסת באמצע ויוצרת גלים משל עצמה.

נוצרת סמטוחה אחת גדולה.

וזה למה בתוך חדרון קטן בלב, שמרתי את התקווה הכמוסה לא להרגיש עד סוף התיכון.

רציתי להיות יצור קר ומחושב שהולך לאן שנושבת הרוח או במילים אחרות, למקום בו יש סיכוי טוב יותר להוציא מאה.

הרגשות האלה זרים לי וזה משול לאוזניות שלא השתמשתם בהן תקופה ארוכה, לוקח זמן לפרום את הקשרים ולחזור לשמוע כמו שצריך.

אז אני מוציאה את התחושות האלה מהבוידעם ומנסה לנער את האבק אבל לעזאזל זה כל כך קשה ואני לא יודעת איך עושים את זה.

אני לא יכולה לבד.

לא. יכולה. לבד.

אני חופרת פה דיי הרבה. מודה באשמה.

מחר יש לי מתכונת במתמטיקה וסף ההיסטריה כאן מרקיע שחקים. באמת! אני תולה בעצמי המון תקוות וגם החברים שלי והמורים מאמינים בי אז זה בכלל מפחיד. זה המאמץ האחרון למגן מאה ואני חייבת להצליח.

בכל מקרה, הכנתי לנו הפעם פוסט חזותי מלא בתמונות (סתם, יש כאן שלוש) לכבוד המאורע וגם לכבוד זה שקיבלתי סוף כל סוף גלאקסי חדש ששילמתי עליו בעצמי:

חלק קטן מהתרגילים שעשיתי לקראת המתכונת. כל התרגילים נעשו רק בשבוע האחרון. יש לי לפחות שלושה קלסרים ושתי מגירות מפוצצים בתרגילים ישנים יותר.

העובי של הערמה. יצא אומנותי כזה עם פוקוס מקדימה ומטושטש מאחורה. מה שגלאקסי 2+ יודע לעשות...

וזה לא כולל, כמובן, תרגילים בגיאומטריה שאני פותרת על ידי סימונים על השרטוטים בספר. 

כהמשך לפוסט הקודם. בשתיים בצהריים בערך השנאה העצמית שוב נכנסה דרך החלון האחורי של המוח שלי והפריעה לי לפתור תרגילים. אז אמרתי לעצמי שאם אני כבר פורקת רגשות, לפחות שיהיה אומנותי. יש משהו עמוק וקלישאתי לדעתי בזה שהפחדים הם בצבעי מרקר והמשפט האחרון בשחור.

זה היה אמור לצאת יפה יותר אבל המרקרים עשו לי כתב מכוער וחשבתי שלעשות את זה מההתחלה יוריד מהעוצמה של הרגשות שדחסתי לשם.

מוזמנים להחזיק לי אצבעות מחר ב-8:00 (ולדאוג לי לאספקת שוקולד כדי שלא ארדם באמצע).

אני חוזרת לבני גורן ב'2 ולאלי מיטב נסיכיי.

עריכה 20:57

יש לנו היום חודשיים אז למה אתה לא שולח לי סמס אחד קטן וחמוד ומסכן למען אלוהי הקיטשיזם?!

לא ביקשתי דובי וגם לא שרשרת ולא פרח ואפילו לא, רחמנא ליצלן, שיחת טלפון. רק הודעת וואטסאפ עם לב או נשיקה. זהו.

ועכשיו אני אהיה ממש עצבנית. כי אני גוש הורמונים שאמור לקבל מחזור בקרוב וחבר שלו לא שלח לו, לגוש הורמונים הזה, סמס עם לב למרות שהגוש הורמונים טרח להניח רמז עבה כל כך שאי אפשר להתעלם ממנו.

"יש לנו חודשיים השבוע, אתה יודע?"

"באמת, מתי?"

"ביום שני."