דברים שיגרמו לי להרגיש חופשיה

- רישיון בלי מלווה. או בעצם כל דבר שעשוי לנייד אותי כשאני צריכה לברוח.

- לייזר בכל הגוף.

- אגן ירכיים צר יותר.

- 11.7.14.

- שמונה עשרה כבר.

דברים שאני צריכה לעשות אחרי שאני משתחררת מטפריו החדים של המוסד לגזירת כנפיים או בשמו השני משרד החינוך

- לטחון עבודה בעבודה רווחית.

- לישון מלא.

- לשתות לשוכרה ולשיר עד שאין לי גרון ולרקוד עד שנשרפת לי הנשמה.

- לרוץ עד שיכחדו לי הרגליים.

- להתנדב במשהו שקשור לזקנים או לכלבים או לשניהם.

דברים שחייבים להגיד על יום השואה

- הלוואי שהייתי כמו כל החברים שלי לשכבה שטוענים בסטטוסים מפוצצים בפייסבוק ותחת תמונות מהמסע לפולין מספטמבר כמה המסע הזה היה משמעותי וכמה הם הרגישו גאים וכמה הם ניצחו וכמה היום הם מבינים יותר.

- אבל אני לגמרי לא. ואני חושבת שהסיבה היחידה שאני שמחה שיצאתי למסע היא שאחרת הייתי מרגישה כל החיים שפספסתי משהו.

- אני גם שמחה שקיבלתי את דף העד של פרומה שקשה לי להגות את שם משפחתה הארוך מטיקוצ'ין ושהדלקתי עבורה היום נר נשמה ואמרתי בקול ברכה לעילוי נשמתה, סתם ככה לבד בבית.

- אני נורא מתוסכלת מזה כל פעם מחדש על שלא לקחתי את הכלים שכולם טוענים שהם לקחו מהמסע. או שאולי זה סתם הם שבוחרים באופציה הפשוטה של פוליטקלי קורקט וגורפת לייקים וגם אצלהם במוח הכול חלול, אבל לא נראה לי.

- או שאני מקולקלת אבל לי אישית יותר מפריע ניצולי השואה שחיים היום תחת קורת גג מחוררת כשהמדינה משתינה עליהם בקשת ועצוב לי שאנחנו נזכרים בהם היום אבל מתי עוד ניזכר? כל שלוש מאות שישים וארבעת הימים האחרים בשנה שלנו שמורים לתזכורות אחרות כמו נשים או גייז או דברים שאלוהים אמר ומתי נזכור עוד שהיו שישה מיליון שאינם עוד וחלק מהם חולקים עם הסבים שלי את אותו שם משפחה.

דברים טובים שקרו לי לאחרונה

- התקבלתי כמעט סופית ליחידה במודיעין ונשאר לי רק סיווג ביטחוני.

- וגם גיליתי על מלא חברים שהתקבלו איתי לאותה יחידה!

- קיבלתי 96 במתכונת באזרחות ו-90 במתכונת G ו-91 במתכונת F.

- נזכרתי שבמסע לפולין קיבלנו דפי עד של נרצחים מטיקוצ'ין והבטחנו להדליק עבורם נרות נשמה ביום השואה אז הדלקתי.

- אחרי חודשים של הזנחה כוללת החלפתי לק!

- בימים האחרונים אני מדלגת על שיעורים לטובת השנ"צ המיוחלת והמסקנה המתבקשת היא "איך לעזאזל לא חשבתי על זה קודם?!" למען הסר ספק מדובר בשיעורים מיותרים בתנ"ך שכן אני ממילא לומדת את כל החומר בעצמי ועוקפת בסיבוב גם את הלמדנים הגדולים.

אלוהים אדירים מלא זמן לא עשיתי את זה וזה היה קשה רצח ואני גאה בעצמי שהצלחתי.

דברים מוזרים קורים באוויר, כמו נגיד זה שעברתי את הראיון המקצועי במודיעין. זאת אומרת, יש בכך משום של טירוף, קורטוב של התעלות על היכולות שהאמנתי שיש בי. תמיד ידעתי שאני חכמה אבל לא מספיק. תמיד עברתי את כל השלבים הראשונים אבל לא את השניים (כמו במבחנים של המחוננים בכיתה ב'). נו טוב, לפחות מצאתי לי חוף מבטחים אחרי שחלום הטייס התרסק לי בפנים המנוזלות. שמרתי את מכתב הדחייה שלי וכתבתי עליו בטוש כחול "אין דבר העומד בפני הרצון". סתם שאני אזכור שהייתי יכולה להיות טייסת מעולה וחיל האוויר סתם הפסיד את הבחורה השאפתנית והסקרנית שהתיימרה להכנס לשורותיו. אני מניחה שהכול לטובה, גם כי אולי העולם רומז לי שהפעם כן אצליח להסתדר חברתית במסגרת החדשה, וגם כי, מאסתי כבר להמצא בחוד החנית, נחמד יהיה לי ביחידה הזאת במודיעין, זה בחנית אבל לא ממש בקצה. כמו מדעי המחשב לעומת הנדסת תוכנה. מה שמזכיר לי שלפעמים אני מתחרטת שלא בחרתי בזה. אבל שוב, הכול לטובה. כמו הקטעים האלה שבהם אנשים יוצאים לי מהחיים בסערה ומותירים אותי לתהות מה הפעם היה לא בסדר (הכול בעצם, תפסיקי לפלרטט עם כל דבר שזז). האמת המכוערת היא שאני פגומה רצח ולאנשים לוקח זמן להבין את זה כי במבט ראשון אני נורא חיננית, ובנים מתלהבים מזה שאני פתוחה יחסית לבנות אחרות כשנושאי השיחה שעולים מתקשרים באופן כל שהוא למיניות ולסקס. לפני כמה זמן סיפרתי לידיד שאני והאקס נפרדנו בנשיקה, הבחור התלהב, אמר שאני תותחית. זה נכון, אני מניחה, זאת אומרת, פה ושם אני מתגברת על פחדים, ופה ושם אני בן אדם טוב. כמו למשל בשישי האחרון, שעזרתי לאמא אחת להוריד את עגלת התינוקת שלה מהאוטובוס, פספסתי בגלל זה את הרמזור הירוק, אבל הלכתי מאושרת עד קצה הרחוב וזה השתלם. כשהשפתיים מתעקלות מעלה זה אף פעם לא מזוייף אבל השאלה היא עד מתי זה נשאר. כישלונות באים בגלים והצלחות מכסות אותם כמו טלאים טלאים על ג'ינס שכולו קרוע. בשלב מסויים זה כבר לא נורא אבל אני לא מצליחה להתנחם. או שכן, אני לא טורחת לברר. נראה לי שככל שמבינים שאני פחות תמימה שונאים אותי יותר, ובו בעת רוכשים אליי יראת כבוד מגוכחת שכזאת. צוחקים חצי איתי חצי עליי, מתיימרים להבין אבל לא באמת. העיקר הוא הבדיחה. הכול נעשה בהומור כזה, שלפעמים הוא ראוי לגנאי אבל לרוב מתגברים. אנשים מתאהבים בי ונופלים לקסמים שאני משלחת לאוויר ולמלכודות שאני טומנת כמו העכברים אחרי החלילן מהמלין. אני נופלת להתרפקויות בחיקם ולשיחות העמוקות לתוך הלילה ולטרמפים באמצע היום ואני לא מנצלת אותם, אלה הם שפשוט מציעים. אחר כך הם שבים להבין שאני אשלייה. הם טוענים שאני מיוחדת אבל השורות האלה בטח כתובות להם בעשרות שיחות בוואטסאפ. אני לא יודעת וגם לא אדע להשיב להם אהבה. למה הם לא מוכנים להנות ממה שיש? אני נהנית.

והאנקטודה הטובה לשבוע זה- מאז שהתחלתי לרוץ והתמדתי בזה לא קרה לי אפילו פעם אחת שפספסתי אוטובוס באשמתי.

חוץ מזה כל השאר מזעזע כי חופש פסח והראש שלי טמון בין ספרי מתמטיקה ואני רק רוצה לתת פוש אחרון ולהצליח אבל זה נדמה כאילו כולם שוב מצליחים בהכול יותר ממני ואני נשארת מאחור ופעם זה לא היה נורא כי בלימודים תמיד הייתי הראשונה אבל עכשיו הכול נורא כי הכול עוצמתי יותר. הלוואי שהייתי קרה כזאת ומחושבת שלא מתיימרת לפעול לפי החוקים של החברה ולא מעלה תמונות לאינסטגרם כדי (בין היתר) שיעשו לייק והלוואי שהייתי יכולה לשנות דברים והלוואי שהייתי בעלת שליטה. אני רוצה לאבד שליטה רק מיוזמתי ורק כשאני שרה Juliet בפול ווליום, ואני רוצה כבר לקבל את הכרטיס האדיוטי הזה שמאפשר לי לנהוג על מכונית כדי שאני אוכל לברוח בתדירות גבוהה יותר. הלוואי שהייתי מוצאת ריגושים בתוך השגרה אבל אני תמיד נסה ממנה כמו איזה עכבר. אני לא מסוגלת להדק קשרים ולשמור עליהם כי אני תמיד נעלמת ואני לא מסוגלת לאהוב כי אני חסרת סבלנות. ואני תרה אחר ריגושים זמניים שבכלל לא מספקים אותי ומפלרטטת עם מי שרק אפשר ולפעמים מפחיד אותי שיום אחד אני ארצה אותו והוא יחשוב שאני שרמוטה בגלל כל ההקלטות בוואטסאפ. כל הווקטורים האלה והמספרים והנקודות. המורה אומרת שזה הכול קטע טכני מאוד וזה משאיר אותי עם חיים טכניים כאלה שבהם אחד הדברים שהכי מעיקים עליי הוא שאני לא חשובה כמעט לאף אחד. זאת לא מחשבה אובדנית, ממש לא, אני אוהבת את החיים ואני טורפת אותם בין ההכנות לבגרויות. העניין הוא שפשוט אחרי התיכון לא תהיה את המסגרת הזאת שתכריח אחרים לבוא איתי במגע ולי כבר יימאס להתחנף ולהדחף ולעשות הכול כדי להרגיש חלק ואז המון דברים יעלמו וקירות יפלו ואף אחד לא ישים לב. לפעמים אני תוהה אם איזה חצי שנה אחרי שנצא מהמוסד הזה מישהו ישאל את עצמו, איפה מור, ואני תוהה תוך כמה חלקיקי שניות המחשבה הזאת תתנדף. בעצם זה לא משנה כי גם אני רוצה לשכוח ולברוח ולהעלם ולרחף ולרוץ רחוק ובעצם כלום כבר לא רלוונטי כי כולנו עומדים מול שינוי ולמי יש זמן לתהות בכלל. לכתוב זה מותרות, לקרוא זה כבר מעבר, וחופש המחשבה נח בין זרועותיהם של המובחרים בלבד.

וזה נראה כמו הדבר הכי פחות חשוב שקרה לי לאחרונה.

יום אחרי זה היה לי ראיון במודיעין והתבקשתי לציין נקודת שפל, אז ציינתי את זה. המראיינת שאלה איך התמודדתי עם זה ופשוט נשלף לי: תראי, הממוצע של מעבר טסט עומד על שלוש וחצי. יצאתי לרחוב וראיתי שורה של מכוניות וחשבתי על זה, שבממוצע כל השורה הזאת עברה טסט אחרי שלושה וחצי ניסיונות! אז אני לא הכי טובה בזה, אז מה, לא כולם הכי טובים בזה, אני ארים את הראש ואמשיך עד שאצליח, אצלי אין דבר כזה באמת כישלון.

אני חושבת שהבנתי שאני מתבגרת כשבמקום להתנחם בשופינג קדחני ובריבר שמנוני יצאתי לרוץ על הים ונשמתי לרווחה וצחקתי במקום לבכות והתקשרתי למורה לבקש אגרה חדשה.