קורה לי מדי פעם שבסטטיסטיקות אני תופסת על חם מישהו שעבר לי על כל הארכיון של הבלוג (עד שהתייאש), ואני לוחצת באקראי על כמה קישורים מתוך אלה שמופיעים לי.

אני קוראת פוסטים של חמישה דברים טובים, נזכרת בסיטואציה המדוייקת ואני מחייכת. לפעמים דווקא העובדה שאני בכלל לא זוכרת שמשהו קרה עושה לי את זה הרבה יותר. אבל אני עדיין חושבת שהפוסטים עצובים, בעיקר אלה מהטיוטות, כתובים הכי טוב.

סקנדל שלם מתנהל לי בתוך הראש ומתחשק לי לתלוש אותו ממקומו.

אבל נהנתי ממש ביום לייפסטייל עם כל המבצעים. כי אנשים הפתיעו אותי בהיותם ממש סבלניים והחמיאו גם לי על הסבלנות שלי. וגם כל העובדים קינאו בי שעבדתי רק 9 שעות (הלו! התחלתי בשבעבבוקר ואתמול סיימתי באחת עשרה!!!), אבל אסור לי יותר כי אני נערה, ובתכלס אני חושבת שבשמחה הייתי מחזיקה שם בקופה עוד שעה- שעתיים כי נהנתי ובכלל לא התעייפתי ולנעול נעליי ספורט להיום הייתה אחת ההחלטות החכמות ביותר שקיבלתי בחיי. וכשהלכתי לריבר לקנות את המשקה האהוב עליי של בננה ושוקולד, העובד שם היה לבד ולא היה אף אחד בתור חוץ ממני, אז הוא שם לי מלא שוקולד והוסיף נוגט על הדרך ואפילו נתן לי משקה גדול במקום בינוני. כשהגעתי הבייתה בכלל גיליתי שאבא ואחותי קנו לי (שילמו בנקודות של המועדון שלי!!!) גם, אז יש לי עוד אחת למחר. והשתפרתי בקריאה באנגלית ואני מרגישה את זה. וסבתא התקשרה מודאגת לשאול האם גם המשלחת לפולין שלנו מבוטלת בעקבות הפרסומים על ביטולים של משלחות ושימח אותי שהיא חשבה עליי.

זה היה אמור להיות פוסט תמציתי. באמת.

מצטערת שאני לא עונה בתגובות של הפוסט למטה. אתם מקסימים וכל זה ואני מאוהבת בכם ומאז ומתמיד הייתי, ואם החיים יפנו לי קצת זמן (או שאני אפנה להם) אז גם אולי אענה.

חברי העובדים בחנות נוהגים לפעור פה בכל פעם מחדש כשאני מתנדבת לעשות פייסינג, כבר כתבתי את זה. הם שואלים למה. בפניהם אני טוענת שזה פשוט העבודה האהובה עליי מכל מה שיש לעשות בחנות. אילו הם היו בלוגרים הייתי משיבה תשובה עמוקה ומנותחת היטב כמו שהוכשרתי לעשות מיום היוולדי. יצא לכם פעם להצליח לחשוב בזמן שאתם מסדרים את המוצרים ומושכים את כולם קדימה ומיישרים את כל האריזות עם הפנים לכיוון חוץ? באופן כללי, יצא לכם פעם לעסוק במשהו, לנסות לתקן, לסדר או ליצור ברמה שלא יכלתם להתרכז יותר בשום דבר אחר, ושאם כן, אז המחשבות נקיות כאלה, כאילו בזה הרגע לראשונה נהגו ומעולם לא חלפו במוחו של אף אדם אחר על הפלנטה? זה מזכיר קצת את התחושה תוך כדי הריצה עם המוזיקה בפול ווליום וריכוז - עכשיו שואפים-עכשיו נושפים-לשאוף מור!-עכשיו תנשפי!

אז כשאני מפייסת מדפים הדבר היחיד שאני מסוגלת לראות בעיניים הוא את מה שאני הולכת לסדר. וכבר העירו לי בצחוק שאני קופצת מסידור לסידור ולא מסדרת אף פעם מדף-מדף לפי הסדר. אני מסדרת קודם כל את מה שהכי מפריע לי בעיניים, הודיתי. ביני לביני הוספתי שרק ככה אני באמת מתנתקת מכל חוט פלומתי של מחשבה. ואז לא חושבים על כמה שבאסה, שהחיים הלכו בדרך א' ולא ב'. על למה השתניתי ככה או אולי על למה נשארתי אותו הדבר? אני שוכחת שאת רוב זמני אני מבלה במחשבה אחת שחוזרת על עצמה ומלוות בתמונה שנכנסת לי לראש. כמו משחק המבוך הזה שכדור צריך למצוא את דרכו לחור מסויים ובדרך הרבה קירות עומדים בפנים והוא נתקע בהם כל הזמן ומנסה לברוח.

ובדומה לזה אני מרגישה כמו עכבר מעבדה קטן שתקוע בתוך מבוך וצריך לפלס את הדרך החוצה מתוכו. ואני נתקעת בקירות כל הזמן ומזנקת מהם בקול חבטה רם למרחק רב. אני אף פעם לא מגיעה לסוף כי הבורות האלה שבדרך מונעים ממני, צריך כל פעם להתחיל מחדש ולהתקע שוב בקירות. והפאניקה. עכבר המעבדה שלי בפאניקה מטורפת ובכל פעם שהוא נתקע בקיר הוא מרגיש אבוד בעולם הענק הזה ולא יודע לאן לברוח עכשיו.

כאבים לא מתים, הם רק מתחלפים. אבל לא אמרו את זה כבר פעם על משהו אחר?

טוב אז אחרי שכל חברי לכיתה הופצצו בממטר של זימונים ליחידות עילית למיניהן, הצבא נזכר בקיומי והאציל מכבודו בשליחתו אליי צו ראשון.

ועכשיו לשאלת השאלות החשובה ביותר בעולם כולו:

מי ב- 7.11?!!?!?!

- מעשר בבוקר ועד אחת וחצי ישבתי מול טריליון ספרים בנסיון לשנן עוד קצת מילים באנגלית. recline on the incline then it declines- להשען על השיפוע ואז הוא דוחה אותך. האסוציאציות שלי יותר חסרות מעוף מבת יענה.

- וגם קניתי שני ספרים באנגלית כדי לשפר את הקריאה, כי מצבי באנגלית עגום ביותר. וגם vouge כי קייטי פרי הייתה על השער.

- הייתה היום משמרת נורא משעשעת- יום מורים. בהתחלה הופיעה היועצת של השכבה (ובאופן מפתיע לא ראיתי אותה ביציאה) ואז האיש שמנהל איזה מרכז למידה שחצי עולם (וגם חצי מהעובדים) לומדים או למדו בו, כולל אותי, לקחתי שם את השיעורים הפרטיים במתמטיקה ופיזיכיף, אז אמרתי לו שקיבלתי מאה בבגרות עם הפקטור, והוא אמר שאני חכמה. בסוף עבר איזה מורה למתמטיקה אחד מבית הספר שפעם בהקשר ממש מוזר אמר עליי משהו חיובי שאני כבר לא זוכרת.

- אחד העובדים אמר שהוא היה רוצה בת כמוני.

- מתלהבים שם מזה שאני נהנת לעשות פייסינג. הקטע בעבודה הזאת הוא שאו שאתה אוהב את זה או שאתה שונא את זה, אין כמעט באמצע. אז אני ממש אוהבת את זה, והעובדת שביקשה ממני שאני אעזור לה ממש שמחה וגם אני שמחתי כי היא נתנה לי את האיזור של השמפואים.

אז במבחן פתיחה הניסיוני שעשינו קיבלתי 587, שזה לא רע וכבר מעל הממוצע (בקצת) החשיבה הכמותית ישבה לי הכי טוב, 18 מ-20, כי אני עוד זוכרת את החומר מימי כיתה ה' העליזים וכי לקח לי המון זמן לוותר על התשוקה לחשב בראש ולעבור למחשבון. בעברית (14 מ-23) ובאנגלית (12 מ-22, כשרוב השאלות ירדו לי פשוט כי לא הספקתי אותן), נשארה עוד עבודה מרובה. אז יאללה לדרך!

ודוברה זה רפסודה.

וידיד שלי אמר לי בוואטסאפ שאני גרומה.

- אז סיימתי את כל החלק של המתמטיקה בחוברת ההכנה, שני פרקים של עברית ופרק של אנגלית.

- הלכנו עם סבתא למסעדה.

- ובדרך אמא הזכירה את החתונה הקרובה של הבן של החברה הכי טובה שלה, והיא אמרה לסבתא שהבן הזה תמיד אמר שהוא רוצה גרסה גדולה שלי, עם עיניים כחולות וטובות. זאת אחת המחמאות הכי טובות שקיבלתי איי פעם, ועוד בהתחשב בעובדה שראיתי אותו אולי שלוש פעמים בחיים שלי ובפעם האחרונה הייתי בת 12.

- קנינו גלידה לבית. סוף סוף מתוק!!!

- יצאתי לריצה וחזרתי לימי הזוהר שלי- 39 דקות!

כן אז פסיכומטרי ממחר.

יופידידו.