קורים לי טונות של דברים שחלקם טובים וחלקם רעים ואני מנציחה לי את הטובים אצלי בראש, בתקווה שיום אחד איזו מקלדת תכיל ותקבל ותמנע מלשפוט. משאלות כמוסות שיש לי על אנשים ואני משליכה על חפצים. זה עצוב אבל אז אני מוצאת אנשים טובים באמצע הדרך והעולם נדמה לי קצת כמו מקום עם תקווה. בחוץ מתחוללת מלחמה וכל צרה שיושבת על נימי נפשי נראית לי כחסרת פרופורציה לחלוטין. ברגע של טירוף חושים סגרתי דיל למאליה עם חברה וכנגד כל הסיכויים הוא גם התקיים. הבר סטריט מפוצץ ישראלים שחושקים בגוף שלך ולא משנה באיזה גודל או צורה הוא בא, ואם דגים את הנחמדים מתוכם הם מסיעים אותך הבייתה בטרקטורון שעה לפני הזריחה או עושים לך שקמח כל הדרך ממקדונלדס עד ליעד לא ידוע. אם יש לך מזל באמת את פוגשת את החבר'ה שלך מכיתה י' שמסייעים לך לנחיתה רכה בים שורץ הכרישים שנחתת אליו כטרף קל. הם מכירים לך את ה-reflex שזה מועדון שמנגן שירים משנות השבעים והשמונים שבמרכזו שולחנות עם עמודים שמזמינים אותך לרקוד עד שנתפסים השרירים. אף אחד לא מאמין אבל יש סרטונים שמוכיחים, לא הייתה כמעט דקה אחת בין שמונה בערב לשש בבוקר שאלכוהול לא זרם לנו בורידים בזריזות ועודד אותנו להקליט ולצלם ולתעד כל משפט מביך ואמרה מגוכחת. תמונה יומית באינטסגרם בבגד ים והיינו מסודרות, לשם הפרוטוקול, בכל יום בגד ים אחר. האושר התנחל לי בלב כמו שלא התנחל זמן רב, תחושת החופש המסחררת והמסנוורת, מתוקה וחלקלקה, היא מקור אמיתי לשמחה. מסיבות מהזריחה עד השקיעה ומהשקיעה עד הזריחה שלאחריה, הכיף הוא בלתי נגמר, אם לא הבגדים שהחלפנו במהירות מסחררת הכול היה נדמה לנו כיום אחד ארוך ומתמשך מהול בהרבה מאוד ונגוך מהדיוטי מעורבב עם נסטי אפרסק. לא שכחנו להביא ביצי קינדר מקוריות בחזרה לארץ הקדושה והמותקפת ולהכנס לממד כבר ישר ביום שאחרי. בוגר מהתיכון שלי הוא בין ההרוגים במערכה וזה חשוב לקחת חלק בצער אבל גם לזכור שבמותם ציוו לנו את החיים ואם לא נטרח לחיות אותם מלאים בתשוקות הכי בסיסיות שלנו ובחתירה להגשים אותן, אותם לוחמים מתו לחינם.

אז לא אתן להם.

זה יותר מדי בשבילי

כל מה שקורה

חסרה לי קצת המסגרת הזאת המלחיצה המשוגעת

ששי פירון כפה עליי

כל שלושה ימים למלא מחברת A5

לפעמים שתיים

בזריזות, במרץ על אנושי

בתקווה שאיזה מורה יסמן עליה מספר

שיהיה לי לתאווה לעיניים בימי סוף הקיץ.

בערוץ שתים הופיע בצדו הימני של המסך

לבן על רקע כתום

את מספר האיזור שבו אני גרה

בשעה תשע ושמונה דקות

תחת זעקת האזעקה

הלכנו לחדר הממוגן רק משלושה קירות

ושמענו שני בומים רחוקים

ובינתיים המשכתי להזכר ולכעוס

על דברים ואנשים

שעושים לי בומים בלב.

כיפת הברזל שלי לעולם לא מצליחה ליירט

לכן זו נחשבת פגיעה ישירה

וכדי להתמודד

אני יוצאת לחפש ריגוש רגעי

בזרועות של בחור אחד לא מוכר

שעמד בצד הרחבה

בריקוד צמוד למוזיקת רוק כבד

או מטאל עדין

בנשיקה-נשיכה על ידי זוג שפתיים זרות

בשיחה קצת קסומה בה אני פורסת את המניפסט האופטימי שלי

ברבע לארבע בלילה בגינה כמעט ריקה מאדם.

שוב מנסים להסביר אותי

למסגר אותי תחת הגדרות שיש להם

בילט אין בראש

'אני לא מצליח לפענח אותך'

'את לא נורמלית'

הם מתעקשים להמשיג

וזה כנראה נכון אבל

לפעמים

או בעצם לרוב

הייתי רוצה להיות

רגילה.

אני צריכה ללמוד

להרפות

לתת לכעס להפסיק להשתלט עליי

לכווץ אותו לנקודה אחת קטנה ולנשוף אותו החוצה ממני

שילך ויתרחק במישור החיים

אני צריכה ללמוד

להפסיק

להטביע יגונים מרים במשקאות חריפים

להלחם במחשבות שמפריעות לי לישון באמצעות כדורים

אני צריכה להבי

(קיבלתי 93 ב-807 ויש לי 99 סופי וזין על העולם אני לא ניגשת למועד ב'. באנגלית יש לי סופי 95 ופישלתי ממש ב-F ובעקבות התייעצות ארוכה עם אבאמא והעצלנות שלי להפעיל ביוטיוב את all my sons החלטתי שהגיע הזמן להגיד שלום ללימודים וביי להשקעה וויתרתי גם על מועד ב' כאן).

חודש יולי מסתמן כחודש בו תגליות חדשות מציפות את חיי ומכות בי ללא רחמים, התחיל לפני פחות משבוע וכבר למדתי על עצמי יותר מדי פרטי מידע שהאירו עליי באור הזרקורים ולא היו שם קודם. שוב המוסר לא עומד בראש המעיינות ושוב אני מקיפה את עצמי במעשים שהנכונות שלהם מוטלת בספק אדיר ונטילת סיכונים שהסיכויים העומדים בקרבם רק עושים לי בושות שוב ושוב. אני מהתלת בעצמי ומשטה בכל מה שאפשר ואני מרגישה ששום דבר שאעשה לא יגרום לי להיות שמחה באמת. שוב טלאים טלאים שיועדו לכסות פצעים בהיקף רחב מהם בהרבה, האלכוהול חזר לשטוף לי את הורידים וספק לטהר אותם ספק לטמא במרירות מתוקה, אהבה מעושה ואושר עילאי רגעי והנוקטורינו ממשיך לשרת אותי נאמנה בימים בהם המחשבות לא מרפות והעייפות לא מחלחלת לי למוח.

אתמול ראיתי עם ידיד את הולנד- קוסטה ריקה ואני חייבת להגיד שהמון זמן לא הזדהיתי ככה עם מישהו כפי שהזדהיתי עם השוער. התשוקה שלו בעיניים הייתה שקופה לכל צופה ובתאווה הוא הגן בגופו על כל כדור שאיים להכנס לו לטריטוריה. כמו לביאה שתגן על הגורים בכל מחיר הוא זינק והמטרה היא לא לאכזב את המדינה שלראשונה ברבע גמר ואפילו לא באמת תלתה בו ציפיות. כל כך הרבה זמן מאז שזיהיתי את הניצוץ הזה בעיניים, את האמונה העצמית. זה היה יפייפה.

היום עשיתי סדר בחדר ונתקלתי בטיוטה שאני חייבת לפרסם וזו בעצם כל המהות של הפוסט הזה.

אם שואלים מי ניצח, התשובה היא אני.

הבעיה היא שהתשובה נותרת זהה אם שואלים מי הפסיד.