כולם נהגו לומר לי שיהיה לי מביך להודות בזה אבל יהיה ממש כיף. צדקו :)

ורשה יפייפיה, אנשים מקסימים שהכרתי בשכבה, מציאות קצת שונה.

מוזר, זוכרים שאני כותבת את זה תמיד? הכול כל כך מוזר.

.

קטעים איתי. עוד כמה שעות אני הולכת לנחות בבירת הסיורים הלימודיים (לשעבר פח הזבל של הנאצים) ועדיין אין לי מושג למה אני עושה את זה.

אני לא מתיימרת להבין. אני יודעת ששואה זה משהו שלא מבינים לעולם. אף פעם אף פעם. אנשים הורגים. עם. איפה בתוך כל האנדרלמוסיה הזאת אפשר למצוא פיסת היגיון לאחוז בה?

ואני לא מוצאת יותר מדי תובנות בהכנה ההיא שעשו לנו. או בתמונות שאבא מראה לי. להיפך, ככל שמלמדים אותי יותר על השואה ועל מה שהיה שם, ככל שנשמעים עוד סיפורים אישיים מצמררים על רובים שלופים בידיהם של אנשים עם לב של אבן וחיוך שטני, על אולמות צפופים צפופים מדיפים ריח של מוות ועל פרידה אחרונה לתמיד מהאחות הקטנה עם הפנים המלאכיות והצמות הבלונדיניות, אני הופכת אפאתית יותר.

עוד סיפור שואה, עוד מוות, עוד כאב. הכול בעצם זהה והעובדה שאני אפילו מעיזה לחשוב ככה מוציאה אותי מדעתי. מה, אין לי רגשות? אני מסוגלת לשמוע שוב ושוב על משפחות שלמות נקרעות, נמחקות, מורעבות למוות, עובדות בפרך ונלקחות בקרונות מחניקים לעבר הלא נודע מבלי לפרוץ בבכי?!

הנושא הזה מדאיג אותי. בין כה וכה אני רחוקה מלהיות עיסה צפופה של רגשות בזמן האחרון, אני מתקשחת ומסתגרת בגומחת ה"אין רגש" שלי והיא חמה, נוחה ומזמינה. אני גם רגילה שהזמן עובר לי כמו בגוש אחד גדול שנבלע בגרון, צורב אבל במהירות. ואני כל כך לא רוצה שזה יקרה גם בפולין. הלוואי שעל אדמת הגיהינום הזאת הזמן יעצור מלכת, ושברירי השניה יתארכו וימאנו להתנדף באוויר. הלוואי שעם כל נשימה שלנו ועם כל הנפת דגל אנו נפיח לרגע חיים במי שלא זכה להגיע למעמד הזה.

אם יש איזשהו כוח עליון שאחראי על תחושות של אנשים,

בבקשה, עשה שזה יצמרר אותי. בבקשה תגרום לי להיות בהלם בכל פעם מחדש למשמע עדות של ניצול מן התופת. בבקשה תזעזע אותי עמוקות עם כל פסיעה בכל מחנה, ליד כל מצבה ומול כל הרי האפר. בבקשה תן לדמעות נסתרות לחמוק מעיניי במהלך כל טקס, עם כל מילה או מנגינה שתזעק לשמיים ששתקו כל הזמן. בבקשה עשה שבלילה הכול יכה בי שוב מחדש וזה יחרוך את הנשמה ויכאב, כפי שזה אמור להיות.

ובקשה אחרונה- עשה שתהיה לי את ההזדמנות לתעד, וגם את הכוחות הנפשיים ואת המילים להגיד. הלוואי שכל פתית אבק שהיה שייך לערמת אפר מגופו של קורבן הגורל תהפוך למילה עם עומק שחודרת את עצמות בעוצמתה. הלוואי שכל ביתן, בין אם ביתן עבודה, הרג או חדר שירותים ישמש כר פורה למחשבות שיאפשרו ליד לעבד את המראות לשורות שורות של מטאפורות אפלות. הלוואי שכל סיבוב בערים העתיקות, כל פיסת מצבה או חורבנות מבית הכנסת יעניקו את ההשראה למאות מוחות צמאים לידע לכתוב מאות שירי אבל ותקומה הצמאים לגאוות עולם.

בברכת מסע משמעותי לי,

מור.

* הפוסט פורסם בכוונה בשעה הזאת- 12 שעות בדיוק לפני עליית המטוס לאוויר.

היי לכם תושבי הבלוגוספירה.

היום לפני שנתיים כתבתי כאן, במה שהפך להיות סוג של הבית השני שלי, את הפוסט הראשון של חמישה דברים טובים שקרו לי היום. וזה מצריך חגיגה מיוחדת.

זה נכון שלפני שנה היה כאן וידאו בלוג חביב וראיתם אותי ולמרבה ההפתעה לא כולכם הקאתם למוות במקום, אבל היום יש לנו אודיו בלוג קצת פחות מיוחד.

רציתי להגיד גם שזה נורא מרגש להגיע למעמד הזה, אף על פי שבתקופה האחרונה אני לא ממש מצליחה לייצר טקסטים כתובים, לפחות לא כאלה שאני מסוגלת לקרוא. על הדרך גם אתנצל בפני כל מי שעצרתי את שרשורי המייל שלנו באמצע. סליחה.

האזנה נעימה ולא נוראית מדי.

ביי ביי אודיו בלוג!

התמונות שאתם נאלצים לראות תוך כדי האודיו בלוג הן תמונות שפרסמתי כאן בבלוג בכל מיני פוסטים עם ניסיון לעשות שהן יופיעו בסדר הכרונולוגי שבו פורסמו. אני נכה טכנולוגית מכדי לפרסם את האודיו- בלוג איך שהוא, עם הלחצן הירוק כמו שרואים אצל פפילון והאזרחית קין, אז אלתרתי לנו סרטון קצר.

כפי שודאי שמעתם, אם לא נחנקתם למוות מלצחוק על הקול המוזר שלי, זה קשה למצוא את המילים להגיד. השנתיים האלה היו, וואו. מצד אחד אתה מסתכל על זה ואומר "לא קרה שום דבר". אבל מצד שני יש כל כך הרבה חוויות ותחושות ומחשבות ואנקדוטות קטנות מהחיים והכול מתועד כאן בארכיון הזה וזה באמת נראה כאילו היה כל כך הרבה, כאילו לחיים שלי בשנתיים האלה ממש היה תוכן. גם כשמסתכלים אחורה שנתיים, אלו רק שנתיים אבל וואו, התבגרתי. מגיל ארבע עשרה וחצי לשש עשרה וחצי, מסתבר שמשתנים כל כך הרבה. אני זוכרת שבימים האלה לפני שנתיים החיים אלצו אותי להתמודד עם כמה צרות קטנות ושגרתיות אבל שזה היה דיי קשה, ולפעמים אני מתחרטת היום על הדרכים שבהן בחרתי והמקומות שאליהם זה לקח אותי אבל אני לא כועסת על עצמי כי אני מאמינה שבמסגרת האופציות והידע שהיה לי התמודדתי הכי טוב שאפשר. והמקום הזה סייע לי בנקודות החלשות והיה בשבילי כמו אוויר לנשימה. המקלדת סופגת הרבה, ידידי, ואני מאחלת לעצמי שהיא תמשיך בעבודתה המסורה עוד זמן רב.

אני הייתי מור, והייתי ועודני יצור מוזר.

ויש לי מפגש לקראת הנסיעה שלי לפולין שהיא, אגב, מתקיימת ביום שני ואין לי מושג בדיוק מה לשים במזוודה.

היה שלום.

אבל מתי אני אבין כבר שאנשים לעולם לא באמת משתנים?

לבשר שלי כואב כבר מללמוד את זה כל פעם מחדש.

זה מרתיח כי האמונה הבסיסית שלי היא שאין אנשים טובים ורעים אלא כאלה שעושים מעשים טובים ומעשים רעים.

ודייייי כבר להוכיח לי כמה שאני טועה.

היום שנתיים למעבר הדירה שלנו.

עוד 3 ימים אני שנתיים כאן וזה לא עומד להיות מגניב במיוחד.

סיימתי את המשמרת האחרונה בעבודה, היה מפגש לקראת פולין ופגשתי את המחנכת המקסימה שלי, היו שיחות אישיות עם המדריך של הפסיכומטרי והוא אמר שהשתפרתי המון מההתחלה ויופידידו, פתחתי פייסבוק ואינסטגרם ואני בתהליכים של להפוך להיות בן אדם שפוי, אבא נתן לי מלא טרמפים כל השבוע והוא מותק.

פתחתי את היום במבחן אמצע של הקורס פסיכומטרי שנאלצתי לעשות עם קבוצה אחרת כי אני אהבלה וקבעתי משמרת על השעות של המבחן שלי.

- 673!!!!!!!!!!!! אני ממש מרוצה וזה שיפור של כמעט 100 נקודות מתחילת הקורס ואני רוצה 720 וזה אשכרה אופציה ריאלית!

- ושיפרתי את האנגלית שלי ב-23 אחוזים שזה להיט!

- הייתה לקבוצה הזאת מדריכה מ מ ש נוראית! לא יכלתי לשמוע את הקול שלה פשוט. אז עכשיו אני מעריכה הרבה יותר את המדריך הנסיך שלנו.

ואז בעבודה

- הייתה לי משמרת שירות, שזה לעזור ללקוחות וזה הדבר שאני הכי אוהבת לעשות בחנות כי הלקוחות שלי הם מותק של אנשים כשהעובדים לא מעלים להם את הפיוזים.

- אז גם מלא ללקוחות אמרו שאני חמודה וסבלנית.

- וזה היה רק ארבע שעות אז לא הותשתי!

- חברה שלי הייתה שם ודיברנו קצת.

- בקטע מוזר חלק מהעובדים מחבבים אותי ואומרים לי דברים נחמדים וכאלה. אני כבר לא נרתעת מהם כל כך. אומרים שאני חמודה ושקטה ועדינה כזאת אז יופידידו.

- אחר כך הייתי בסופר והגלידוניות שזה הדבר הכי מושלם שיש היו במבצע אז מיהרתי לקנות.

לצערי מתוך סיבות ושיקולים חדשים שנוספו למערכה אני לא אוכל לכתוב פוסטים אישיים יותר בזמן הקרוב ויש לי רתיעה מהכתיבה כאן באופן כללי.

הלוואי שיכלתי, החיים שלי מאוד חסרי תוכן ללא סיפוק הצורך העז שלי להתבטא בכתב. אני חייבת לסדר דברים קודם כל ולערוך עימותים שאני מתייסרת רק מהמחשבה עליהם.

היי שוב אני מגיעה כאן לפסים אישיים מבלי להתכוון.

אסיים כאן. להתראות.