- ארזתי מתנות בחנות של אמא. פעמיים בשנה, בראש השנה ובפסח.

- ארוחות חג. שלשום בצד של אבא, אתמול בצד של אמא. היה פחות נורא מהמצופה. היה בסדר.

- העקבים לא אכזבו, והם נוחים יחסית לכל עקב שמדדתי עד היום. יש לציין שהם סחטו מחמאות רבות.

- הליכה עם אמא בפארק. אתמול והיום.

- אבא הרשה לנו להוריד אפליקציות לסאמסונג גלאקסי שלו. אני רוצה גם. כל כך!

עד כאן החג שלי.

למה להגיד שהשנה תהיה טובה?

היא טובה כבר עכשיו.

היה היום עוד בוחן במתמטיקה. הלך נורא. מתעללים בנו. בשבילי לקבל 80 בגיאומטריה זה כמו לגרום לזרת להכיר כל רהיט ורהיט בבית. מרגיז בעיקר.

אבל לא אכפת לי. אני ממשיכה הלאה ואני אומרת לעצמי שאני מאושרת ושאני שמחה, שההוא לא יכול להכאיב לי יותר ממה שהוא כבר הכאיב, שהמציאות התיכוניסטית של המאה ה-21 שבה אני חייה לא באמת מעניינת אותי, ואני עושה הכול בדרך שלי, פורצת חומות, לפעמים קופצת מעליהם, מסתכלת לאחור לכמה שניות אבל ממשיכה הלאה. רצה ממקום למקום, רצה אבל נהנת מזה מאוד, כי זה מה שלמעשה מנוע ממני לחשוב על 'הא' ועל 'דא', שלא מעניינים אותי בכלל. אני אדאג לזה. בנה הזאת אני אצליח לאזן בין ההיגיון והרגש. בשנה הזו אני אתנהג יותר בחוכמה. בשנה הזאת אני אלמד וארחיב אופקים ולא אחרוש שוב את הפרופיל בפייסבוק כי כבר אין לי אחד כזה. בשנה הזאת אני אהיה סטודנטית במעמד מיוחד ואני אהנה מזה, כי להסתובב בקמפוס ולהרגיש שייכת כשאני עוד לא בת 15, זה חייב להיות כיף. בשנה הזאת אני אוכיח שכל מה שאני רוצה, אני גם יכולה, ואם התחלתי את זה בלהתוודות בפני מישהו שאני אוהבת אותו, אני אמשיך את זה בדברים גדולים ומשמעותיים הרבה יותר, ואולי אני אומר את זה לאנשים אחרים שלא ישחקו לי ברגשות. אולי תהיה לי אהבה ואולי לא, זה משנה בכלל? בשנה הזאת אני אבנה מגדלים וחומות, אבל לכל חומה יהיה שער, ומי שיהיה ראוי, יוכל לעבור אותו בלי בעיה. בשנה הזאת אני אתחיל לעבוד, אני אנסה לפחות, יהיה לי את הכסף שלי והתלות שלי בארנק של אבא תקטן. אני אוכל לבזבז או לחסוך את הכסף שארוויח בלי לתת חשבון לאף אחד. אני אוכל לקנות לעצמי את כל הבגדים שבאופנה ואולי אחסוך כסף לאיזה סמארטפון שעולה הון תועפות. זאת תהיה ההחלטה שלי. בשנה הזאת אני אתנדב, אני חייבת לעשות את זה כחלק ממחוייבות אישית, אבל אני רוצה להרגיש שאני עושה את זה לא כי אני חייבת אלא כי זה מה שאני רוצה. אני רוצה לשחק עם כלבים וחתולים פעם בשבוע ולהעניק להם את כל האהבה שאני מסוגלת להעניק, ושרק הם, יצורים טהורים שכמותם, ראויים לקבל. בשנה הזאת אני אשחק טניס. אני אשתפר מלא הודות לשיעורים הפרטיים שאקח. אני רוצה להצליח להביס חלק מהקבוצה שלי. לא כל הזמן, לפעמים. אני רוצה להיות מסוגלת להעביר עם אמא כדור או שניים, ואני רוצה לקבל מחבט חדש, בצבע ורוד או סגול. בשנה הזאת אני אקבל מחבט, אבא הבטיח לי שאם אשתתף באיזושהי תחרות, אני אקבל, גם אם אפסיד (ואני אפסיד). בשנה הזאת יהיו לי פנים חלקות. זה ייקח כמה חודשים והרבה מיכלים גמורים של השפתון הסופר יקר של 'דוקטור עור', אבל הם יהיו טהורים מכל נגע. בשנה הזאת אני אפרח ואצמח ואלמד ואחכים. גם אם לפעמים אכשל, וגם אם אקבור את הפנים בכרית וארטיב אותה בדמעות, גם אם אפול ויהיה קשה לקום, אני אלמד מכל מכשול וכל טעות, אני איישם את מה שלמדתי בשנה שעברה, אני אנסה להינות מכל הזדמנות שניתנת לי ולקחת את החיים בקלות ובנינוחות, כפי שהבטחתי לעצמי.

אם קראתם הכול, כנראה שממש משעמם לכם, או שהשאיפות שלי שוות משהו.

אחד מהשניים.

- רופאת העור הרשתה לי לחזור לקחת את הכדורים. הם כמו כדורי קסם, 5 חודשים והפנים חלקות, קסם איטי אבל קסם.

- קניתי נעלי עקב מדהימות לראש השנה. הבעייה בנעלי עקב היא ללכת איתן, אבל אני פשוט התאהבתי בהן ממבט ראשון.

- בדיקת דם- אמנם היללות שלי כללו איומים על האחות שתיתן לי מזרק פרפר (של התינוקות), אבל לא בכיתי.

- בוחן במתמטיקה- הלך לי נורא, ואז גיליתי שלי ולחברה הטניסאית והמאוד חכמה שלי יצאו אותן תשובות, ואז נרגעתי.

- הברקתי את המטבח. גם אני וגם אמא נורא גאות בי.

סיפור חיים אחד חינם.

עוד מעט יום כיפור, וזה זמן מושלם לבקש סליחה. אני, אם עוד לא הבהרתי זאת מספיק פעמים, אלופה בלבקש סליחה, מלכת הסליחות, מתנצלת מלידה. אני מתנצלת על כל דבר, עוד לפני שאני יודעת מה עשיתי, ואם בכלל. אני אלופה, המילה סליחה נמצאת אצלי בלקסיקון והיא נשפלת פעמים רבות כל כך, עד שאילו הייתי מקבלת אגורה על כל פעם שאמרתי 'סליחה' בחיי, וודאי הייתי עכשיו כותבת לכם פוסט מהמסוק הורוד פוקסיה שלי.

אין לי דעה ברורה בנוגע להאם לבקש סליחה, או מתי לבקש סליחה, אני חושבת שזהו דבר שנתון ללב. אני חושבת שלפעמים צריך ללמוד לוותר על הדעות ועל העקרונות הנוקשים, ופשוט להסתכל סביב- האם תוך כדי השימוש בזכות שלי להביע דעה, פגעתי במישהו? ואם כן, אז למה לא להתנצל.

אבל לפעמים, ואת זה למדתי בהחלט לא מזמן, אסור לוותר. אם אני יודעת שאני הנפגעת, ואני יודעת שאני הצודקת, אז אין פה עוד מה לומר. אני לא מצפה שיבואו ויתנצלו בפניי, אולי כי אני נוטה לא לסמוך על אנשים שיצליחו לא לאכזב אותי, ואולי כי אני לא רגילה לשמוע את המילה הזאת נורת משפתיו של מישהו אחר לעבר אזניי. אני גם לא יודעת לקבל סליחה. אני רגילה לבקש ולהתחנן ולהתרפס על כלות הנשמה, עד שאני שומעת שהכול בסדר. אני לא מצפה וגם לעולם לא אצפה שמישהו יעשה זאת עבורי.

כאן נגמרות החפירות הנקדחות בעמקיי ראשי בקשר לבקשת סליחה. הנקודה כאן, שלא הובהרה כראוי, הייתה- בקשו סליחה, לפחות מאדם אחד שראוי לכך, בין אם אתם מאמינים באלוהים ובסליחות ובין אם לא.

שנה טובה לכם.

אני מאחלת לכם שלא תיפלו מהעקבים, שתאכלו את ראש הדג בלי להקיא, שתשרדו את כל הנשיקות וצביטות הלחיים של כל הדודות, ושתהיה לכם שנה מתוקה, כמו שוקולד, כי אני לא סובלת דבש.

- המורה לספרות מאוד התלהבה מהעבודה, וקיבלתי את מלוא נקודות הבונוס שהיא מעניקה.

נכון שכשאתם מנסים לצייר בראש מורה לספרות, היא תמיד מצטיירת כאישה מבוגרת, עם שומה על הסנטר או ליד האף, לבושה באותם שקים ישנים- נושנים שאף אחד לא יודע מאין המורות מביאות אותם? אז בשביל המורה שלי יש לדמיין את ההפך הגמור מכך. אילו הייתה באה בחולצה עם סמל בית הספר, לא היה ניתן בכלל להבחין שהיא מורה.

- טניסטניסטניסטניס. אין פה מה להרחיב.

- אבא ואמא חוזרים עוד מעט מחו"ל (3 לפנות בוקר אם זכרוני אינו מטעני).

- התחלתי לראות שקרניות קטנות ויפות. כל הבחורים שם כל כך חתיכים שאפשר להעיף את התסריטאי על תסריט לא אמין!

- אני מרגישה קצת פחות מפגרת, לא יודעת איך להסביר את זה.

מור.

- 91 בבוחן במתמטיקה (ציון כולל), בתור אחת שלא מוכנה לקבל פחות מ-100, הציון לא מדהים. אבל כשמסתכלים על העובדה שיותר מ2/3 מהשכבה נכשלו, אני מאושרת עם הציון שלי.

- מחרמחרמחר- ביטול שעה ראשונה (פיזיקאיכסה), שעות 5-6 הצגה (על שיעורי מתמטיקה), ביטול שלוש שעות של טכ"ם והשתחררות בשעה שביעית כמו בנאדם נורמלי.

- הלכתי להצטלם לתמונת פספורט לתעודת זהות ולתעודת סטודנט. יצא נורא, אבל אם נשווה לשאר תמונות הפספורט שלי (סיום כיתה ח' אהמאהמ גועל נפש!), יצאתי לא רע בכלל.

- קניתי כמה דברים בקרביץ ובסופר שהייתי צריכה.

- סיימתי את העבודה בספרות שהתנדבתי להגיש ראשונה. אני חושבת שיהיה קשה להעביר את המסרים החשובים מהספר האלוהי 'ההרצאה האחרונה' בחמש דקות (+ שתי דקות שאני מתכוונת להראות מתוך ההרצאה עצמה), אבל עשיתי את הכי טוב בגדר האפשר.

תודה על התגובות בפוסט הקודם, קראתי את כולן והערכתי מאוד.

אתמול בדרך לטניס פסעתי שוב בשביל הלבנים. על חלק משטחי החול הנרחבים יחסית שלצידיו נמתחו שטיחי דשא ירוק טבעי, וכשהתקדמתי הבחנתי בשטיחי דשא מגולגלים המוכנים לכסות את האדמה העירומה. הייתה לי מוזה לכתיבה באותו הרגע, מן תיאור מפולפל של השביל האהוב עליי בכל העולם, וייתכן שאם היה מחשב בהישג ידי, התיאור היה עולה על כתב, אך מכיוון שלא היה, נשכח התיאור והפך לעוד זיכרון עמום.

לילה טוב.