רק עושה רוח, לא באמת נלחמת על עקרונות, מטיילת במקומות שאני לא מכירה מהשעות הקטנות של הלילה ועד אחרי הצהריים למחרת, מתאהבת, מפזרת אבקת קסם אישי שמתפוררת תוך דקות אחדות, משתכרת בכל הזדמנות ולא צריכה בייביסיטר זה סתם אנשים שמתנדבים, לוקחת כדורי שינה בשיאים של התקפי שנאה עצמית (חווה יותר מדי כאלה בחודש), לומדת עד לבלי היכר כשצריך (בשאר הזמן מוותרת על פיזיקה אבל ברגע האמת מפגיזה), משלבת יכולות ריאליות עם פילוסופית חיים אטרקטיבית (ידיד שלי אמר שרואים שיש לי ניסיון חיים, נדמה לי שאנשים לא מבינים עד כמה אני תמימה באופן פטתי), מאושרת, לא מפחדת למות, קצת מפחדת לחיות אבל מתגברת על זה עם יצר הרפתקנות מרשים, מבט צולב ועמוק בעיניים (קצת נרקיסיסטית ברמות לא גבוהות מידי של הסקאלה), הולכת הרבה ברגל (דופקת את האוטו של אבא, התיקון עולה עשרים אלפיות), לא שוכחת אף פעם להחתים יציאה בעבודה, מתה על פרוזן יוגורט עם כמה שיותר שוקולד (מתנגדת עקרונית לאוכל בריא מידי), מעדיפה דייטים של שחנ"פים על פני שישלמו עליי במסעדה איטלקית (בכלל מעדיפה שחנ"פים על כמעט כל פעולה אחרת שאפשר לעשות בשניים), כותבת מתוך הכרח ולא מתוך רצון, מאוהבת בכוחה של המילה הכתובה, משתמשת יותר מדי בפתקים ובאפשרויות ההקלטה של הטלפון (חייבת להחליף טלפון), לא מסוגלת לסיים את היום בלי משהו מתוק, לא לוקחת יותר מהפסקה אחת אבל היא חייבת להיות בת 20 דקות לפחות, עושה בונוסים פה ושם, אוהבת את הנמשים שלי, עובדת ביותר מידי עבודות, אוכלת סלט רק כי צריך (רק מלפפון ועגבניה), אבל בסתר ליבי משתגעת על סלט ירוק ברוטב וינוגרט, (בסתר ליבי חרמנית אש על כל בחור שעובר ברחוב עם שרירים בידיים), מורחת יותר מידי פודרה ופחות מידי קרם לחות, מעדיפה ללבוש מכנסיים ארוכים בחום יולי אוגוסט מאשר להוריד שיערות, אוהבת לשיר אבל מזעזעת בזה, כשזה פנים מול פנים נעלמות לי המילים, מחשבון תמיד בהישג יד כדי לחשב דברים (גם יומן כדי לסדר את הראש), חייבת לראות 'שקרניות קטנות' כשהאור כבוי כדי להעצים את האווירה, אם אפשר אז עם פופקורן, נאמנה במאה אחוז למי שאני אוהבת (ובאפס אחוז למי שלא), מתה על בשמים כחולים כי יש להם ריח של קיץ, מנחמת אנשים שנופלים לעול הפסיכומטרי, חולמת ללמוד הנדסת אווירונאוטיקה ובחלל (אבל אף אחד לא יודע שאני מייחלת יום אחד להשתלב בעולם האופנה), אוהבת לקרוא אבל כמעט שלא עושה את זה מרצוני החופשי, שומעת יותר מדי מוזיקה, עושה פחות מדי ספורט, ממלאת את המיטה וחצי שלי בבגדים שאין להם מקום בארון (חולמת כבר להחליף ארון), ממש רוצה להתאהב אבל מפחדת מההשלכות, מאמינה גדולה ואובססיבית של ישירות וכנות (שונאת מתעבת משחקים), מאמינה שאני יפה רק כי אומרים לי את זה הרבה, לא משקיעה הרבה כסף במשקפי שמש כי הם תמיד נשברות, חושבת על חמישה דברים טובים שקרו לי בכל יום גם אם לא תמיד כותבת (על הקבר שלי הייתי רוצה שיחרטו סמיילי וזהו, לא חייבים את השם), מבזבזת יותר כסף על יציאות מאשר על בגדים וזה צריך להיות הפוך, מופתעת כל פעם מחדש כשמישהו מודה שהוא מאמין שאני בן אדם טוב (נהנת כשמפגינים קנאה כי סגרתי את תקופת התיכון עם ממוצע 117 על פי הטכניון), נחמדה לאקסים שלי למרות שחלקם פגעו בי בצורה בלתי נסלחת, צריכה לברוח פעם בחודש, לבכות פעם בחודשיים ולישון 12 שעות ברצף פעם בחצי שנה, לא מוכנה לעבוד יותר מארבע משמרות בשבוע אבל מתפשרת על חמש, משננת את אנטיגונה עד לבלי היכר, מנצחת את השעון כשהוא נגדי, בכל הקרבות (זה עולה לי בבריאות הנפשית וגם הפיזית), בעד סטוצים אבל מבינה שלא זאת הדרך, שונאת מועדי ב' (גם במבחנים של החיים, לא נותנת הזדמנות שניה כמעט אף פעם), שומרת שרשראות פרחים וגימיקים מנצנצים שזוהרים בחושך ממסיבות, לא מחליפה לקים בתדירות מספיקה יחסית לבחורה שעוד שניה מתגייסת ולא תוכל למרוח לק שלוש שנים (חותמת קבע חצי שנה לפני הגיוס), רוקדת במושב תוך כדי שאני נוהגת לצלילי מוזיקה ממש שווה שרק אנשים קצת מוזרים מכירים, כשאני מפחדת אני נעשית פלרטטנית, יש לי טמפונים כמעט בכל התיקים ובכל מקום בחדר ובחדר האמבטיה (הגלולות עשו לי את המחזור מדוייק יותר משעון שוויצרי ועדיין), הלוואי שהייתי יכולה להקליד ישירות דרך המוח ולא דרך האצבעות כי בדרך מסתבכות לי המילים ונשחקות לי המטאפורות, זוכרת את הנשיקה הראשונה שלי כנשיקה הטובה ביותר למרות שאני בטוחה שהיו לי יותר טובות, לא מתביישת בהערצה שלי לספרים של יומני הנסיכה, אוהבת את עצמי יותר ממה שמגיע לי אבל פחות ממה שצריך, מסתפקת בשילוב של חושך ושקט כדי להרדם (הפיג'מה הכי סקסית שיש היא חולצה של הגבר שלך), שמחה שהגיע ראש השנה רק כי אחריו בא חנוכה והוא החג האהוב עליי באמת, מסרבת לחגוג יום הולדת כי סבא נפטר יום אחרי, רוצה יותר מהרבה דברים פשוט להיות בת 18, אוספת יותר מדי חפצים ישנים חסרי ערך, לא מאמינה באהבה ממבט ראשון (לא מאמינה שההוא מהקניון רוצה אותי באמת, הוא בטוח רוצה לזיין), לפני כמה ימים מישהו הזכיר את הבלוג שלי בסקרט ולא הייתה מאושרת יותר ממני למשך חמישה רגעים תמימים, ממשיכה לחפש את עצמי, בינתיים זה כל מה שמצאתי.
הזוי. אני פה מעל לשלוש שנים, ציינתי פה 4 ראשי שנה כולל זאת הבאה עלינו לטובה והשנה הספציפית הזאת עומדת להיות שונה ולו רק בגלל המסגרת החדשה שממתינה לי מעבר לפינה. למרות שאני לא כאן הרבה אני יש לי נטייה לחזור ולקרוא פוסטים ישנים שלי אחת לכמה זמן ולכבוד תשע"ה (איזה שם מגעיל לשנה), אכבד את עצמי במבחר עצות ופיסות אמירות שכדאי שאזכור.
- לאהוב מישהו עד שאתה שונא אותו זה לא סתם ביטוי. אהבה יכולה להיות הרסנית והבנתי את זה דווקא מהצד השני של המתרס. לפעמים נדמה לי שמבלי משים עשיתי נזק אדיר מימדים שיצא מכל פרופורציה ואין דרך להשיבו. זה גורם לי להרגיש רע אפילו שברוב המובנים זה לא אשמתי. אהבה באופן כללי היא כל כך מסוב
בין אמרות כללית ובנאליות לתחזיות אוניברסליות ומעורפלות, הבחור ההוא שקרא לי בכף היד, ששמו של אהובת ליבו היה חרוט בצד השמאלי של חזהו והוא לא היסס להזכיר את זה אחת לשלוש דקות, גם דייק. את תמיד בטוחה שאת יודעת הכול ושאת יכולה הכול, הוא אמר בלי להתלבט תוך בהיה ממושכת בחריטות המתוחות מאצבע אחת למשנתה, יום אחד תקומי בבוקר ותחליטי... שאת רוצה לבנות חללית! אנחנו התפקענו מצחוק, כל מי שיצא לו לדבר איתי בשעות פיקחותי מעבר לרבע שעה רצופה כבר יודע שאת ציון הסכם שלי בדקתי רק בטכניון ואני רוצה ללמוד רק הנדסת אווירונאוטיקה וחלל ולתכנן מאפס את כלי התעופה של אלה ששפר עליהם מזלם ולא מנוזלים באופן כמעט אינסופי בעת חילופי העונות. אם אני לא אגיע למאדים אז לפחות אאפשר לאחרים להגיע לשם, אני מאחלת לעצמי, בלב ובקול רם ובכל הזדמנות אפשרית. אני חולמת בענק, ואז מה אם מרימים גבה ואז מה אם מעקמים אפים ואז מה אם לעיתים זה נדמה שהם נושאים עינם לשמים לאתר את האף המורם שלי. אני רוצה להצליח ואני יכולה להצליח וגם כשהאבסנט על חשבון רוסי אחד עלה לי לראש והכול קצת מטשטש אני זוכרת שאני יכולה. רק אמונה עצמית.
היום בערב ממש מיהרתי לאוטובוס כי הוא מגיע פעם בשעה ונטשתי את החברים שלי שנשארו לדבר עם אנשים שהם מכירים עם אמירת 'שלום' חלושה ובלתי מורגשת, והלכתי בצעדים זריזים לכיוון התחנה. כשחציתי את אחד הכבישים בדרך העפתי מבט לאחור וראיתי אותם הולכים אחרי והלב שלי כמעט יצא מהמקום. תמיד הייתי הילדה הזאת שלא מחכים לה ספק בצחוק ספק ברצינות וכשהם גם התעקשו לשבת איתי על הספסל בתחנה כמעט בכיתי מהכרת תודה. זה גרם לי לחשוב שמלא דברים שנראים מובנים מאליהם אפילו למי שמנסה לראות את העולם בדברים הקטנים, הופכים לבעלי משמעות כשהם נדירים ויותר מזה, מחוות קטנות וסתמיות, אפילו אם הן הכי רגילות בעולם, יכולות להעלות חיוך כן על הפנים, חיוך כזה שגם העיניים נוצצות בו באופן שמאיר את החדר ומלטף את הנשמה, מחיה תאים מתים של הנפש מחדש. היום הגעתי למסקנה שעל אף שהייתי רוצה להיות בלתי נשכחת, אני שמחה שיש לי תאריך תפוגה, אני מאושרת להיות זמנית. בו בעת אני לומדת להעריך ימי חופש ואת חיי הלילה הנוחים והמזמינים והפשוטים של תל אביב, ואני אוהבת יותר מדי את העולם שאני חיה בו עד שאני כמעט מתפוצצת. יש לי חברים טובים ועבודה נסבלת (וזכיתי בשרשרת בתחרות) ואלכוהול שמייפה קצת את המציאות שגם ככה אדירה ממילא, ואני בריאה ויכולה לנצל את הילדות שלי שתלויה על בלימה בין שמים וצה"ל, כל שניה ושניה בה.
כינוי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
