כבר חצי שנה שהשנאי של האורגנית שלי מקולקל ועם כל מה שקרה, לא הייתה לי את האנרגיה לדאוג לקנות שנאי חדש. הסתפקתי בנגינה בגיטרה...

בשבועיים האחרונים אני מרגישה בקצות האצבעות שלי את הצורך לנגן על פסנתר...מחפשת את התחושה הזאת של אותה תזוזה ספציפית שתשמיע צליל ספציפי בסנכרון עם המוח שלי בזמן שאני מוציאה מעצמי מוזיקה. כשאני מנגנת, התחושה היא של סנכרון מוחלט בין הצליל למה שמתרחש אצלי בתוך הראש.

אני חושבת על מנגינה מסויימת, והידיים שלי פשוט גורמות לה להישמע בקול. זה תרגום של המחשבות שלי. עוד צורה של חיים.

ישבתי עכשיו והסתכלתי על קטלוג פסנתרים של כליזמר ואני מרגישה שבא לי לבכות....זה היה התגשמות חלום אם הייתי מקבלת איזה פסנתר כנף...

גם מאורגן הייתי מאוד נהנית, אבל יש בי געגוע כלכך גדול לכלי נגינה שליווה אותי מאז שאני זוכרת את עצמי...וכלכך הרבה זמן שהאצבעות שלי לא רקדו יחד עם הכלי הזה. באמת באמת שבא לי לבכות. אני לא יודעת אם זה גם המעונן הזה שתורם לתחושה, אבל מה לא הייתי עושה בשביל- ברגע זה להיות מול פסנתר....! ואולי זה בגלל התקופה הזאת. בכל החיים שלי, בכל פעם שהייתי צריכה לבטא, בכל פעם שהייתי עצובה, תמיד ניגנתי. אני לא מכירה את עצמי לא מנגנת. אז את התקופה הזאת העבירה גיטרה, אבל היא חדשה לי והיא לא מחוברת אצלי במוח. היא לא כמו עוד איבר. היא כמו כלי נגינה. הפסנתר חסר לי. חסר לי מאוד.

למעשה, נדמה לי שאני אסע לעיר עכשיו לקנות שנאי.