כי ספציפית הזיכרון הזה, מתחבר אצלי לפאניקה שהרגשתי כמה דקות אחרי כן...היסטריה נוראית מהמזג אוויר הזה. זאת הייתה תקופה שבה גרמו לי להתמכר ל"קסנקס" (כדור הרגעה) בלי ליידע אותי שהוא יכול להיות ממכר, וכשהחליטו שאני מכורה אז גמלו אותי חד וחלק בלי התרעה מוקדמת. עברתי שבועיים של גמילה. אלה היו שבועיים של גיהנום. של התקפי פאניקה בקנה מידה אסטרונומי. 

ולמה חטפתי התקף חרדה במרפסת ההיא, זה היה קשור למזג אוויר. ויכול להיות (וסביר להניח) שהמקור עוד יותר מוקדם כמו שכתבתי לפני כמה פוסטים.

אבל אותו אירוע איכשהו הפך גם הוא להיות איזשהו סוג של מקור, כי עוצמת החרדה שהרגשתי אז, הייתה כלכך גדולה שמשהו מזה נחרט.

עכשיו כשאני רואה את האור בשמיים ואת המעונן והרטוב (עכשיו-היום), אני מרגישה את התחושה הזאת של העצב\ ניכור מהחברה\בדידות\אבדן עצמאות\חולי\"יתמות" (כי שם בפנים הייתי בלי ההורים שלי)\ זרות בעולם. משהו מעלה בי את כל זה וזאת תחושה קשה שמתיישבת בבית החזה ומסרבת ללכת משם.

כמו בכי שיושב ממש לפני הגרון, אבל לא עולה למעלה. נשאר תקוע באמצע שום מקום כמתכוון להישאר.

יצאו לי דמעות שמכאיבות לי פיזית בעיניים.

יהיה בסדר אני אומרת לעצמי. אם אני אוהבת את עצמי ויודעת שמגיע לי טוב, אז הכל כבר יהיה בסדר. וכל הטראומות וכל החרדות, הכל יישכח, כי יש לי את עצמי. וזה מה שהכי חשוב.