גם בנסיבות קשות, ניתן להתגבר על הדיכאון ולמצוא את עצמך מנהל חיים נורמליים. זאת פשוט השאלה כמה פעמים הצלחת לומר לו "לא" כדי להכניע אותו ולגרש אותו באופן סופי. 

העניין הזה שעברתי בשנה האחרונה, הפרידה הנוראית הזאת, העירה את הדיכאון שלי לנסות ולשוב אל הלב שלי. בהתחלה התכחשתי לו טוטאלית, עכשיו, אני משתדלת לתת פורקן לכאב שלי כדי שלא יזמין את הדיכאון פנימה.

אבל בחג הזה מצאתי את עצמי אומרת "לא" לדיכאון יותר מידי פעמים. יותר ממה שתכננתי.

אמרתי לו "לא" כשבחרתי לנסוע להורים פעם ועוד פעם. אמרתי לו "לא" כשבחרתי לצחוק עם האחייניות שלי במקום להיכנס לשירותים ולבכות את עצמי לדעת. אמרתי לו "לא" כשהלכתי לבקר את דודים שלי. אמרתי לו "לא" כשצחקתי מבדיחות, ואפילו נידבתי כמה משלי.

אבל כל הזמן הרגשתי שהוא לא מקשיב לי כבר.

ואז ניסיתי להשתיק אותו עם אוכל. פעם עם עוגה, אבל הוא שתק רק לשנייה. פעם אחרת עם סלט, אבל ברגע שזה נגמר העצב התחיל לזמזם.

מצאתי את עצמי אוכלת כמויות שלא חלמתי שאוכל להכניס לגופי הצנום, רק בשביל שהמחשבה שלי תהיה ממוקדת במשהו אחר. בתחושה טובה כלשהי שאולי, רק אולי תנטרל את הזמזום המעיק הזה של הצער.

ומה יהא עליי כשאצטרך לצום? מה אז יקרה?

לצד מסת האנשים שאתם ביליתי עד כה את החג, והשמחה שיוצאת מההמולה הזאת, משהו בחג הזה הרגיש לי מרוֹקן. 

והפעם זה לא שאני היסטרית מלהיכנס לדיכאון ולכן אני לא מאפשרת שום עצב, אני פשוט מזהה את האדון השחור כשאני רואה אותו.

וזה בדיוק ההבדל בין עצבות לדיכאון. שהעצבות היא לא עקשנית כזו. היא מופיעה, חולקת כבוד למה שמת וממשיכה הלאה.

הדיכאון עקשן. הוא מחפש שאתה תמות גם כן עם מה שמת. הוא מתחיל מלנטרל לך את כוח הרצון והאמביציה. פתאום כל מטלה נראית כבדה יותר ועם כמה שאתה רוצה לעשות אותה, אתה פשוט לא תעשה. בא לך להתעטף בשמיכה אחת גדולה, שתכסה אותך ואת הכאב שלך. וכמו שילדים עוצמים עיניים וחושבים שלא רואים אותם, גם הכאב שלך לא יהיה קיים אם רק תכסה אותו בשמיכה. והעולם שבחוץ, שאתו צריך להתמודד, גם הוא לא יהיה אם רק תשכב בחושך ותעצום עיניים.

זה הדיכאון. 

אז תראו, אני באמת לא רוצה למות עם מה שמת לי בחיים. וכנראה שאני באמת צריכה להתאבל כדי להיפטר מהגוויה.

אני פשוט לא יודעת איך עושים את זה.

אבל נראה לי כבר דחוף ללכת לקבל עזרה, כי אני רואה את מר שחורות מתדפק על דלתי כבר כמה שבועות,

 ונדמה לי שהוא מאבד את הסבלנות כי הוא נהיה ממש נודניק ואני מאבדת את הכוח מלהגיד לו "לא".