מצד אחד יש את החזרה של גלעד שליט, שללא ספק מרוממת וגורמת להצפה של רגשות חיוביים, ברמה כזו שגורמת לי לבכי משמחה עם אדם שאני בפועל, בכלל לא מכירה.

ויש את העובדה שהייתי יומיים אצל אחותי ועיצבתי לה ולבעלה את חדר השינה שלהם. התחושה שהיא מרוצה ושהצלחתי לתת לה משהו אחרי כל מה שהיא נתנה לי, נתנה לי תחושת סיפוק וערך. תחושה שאני יכולה לתת משהו שגורם למישהו אחר להרגיש טוב.

חזרתי הביתה והמשכתי לעבוד קצת על העבודות שיש לי להגיש. צבעתי חלקים בבית וקניתי פינת אוכל. כל אלה גרמו לי להרגיש טוב. שהבית שלי נראה קצת יותר כמו בית עכשיו. השכן גם הוא בחופש ועבד היום בחוץ. הוא קפץ לאכול איתי צהריים. המפגשים איתו מצד אחד נעימים לי, כי הוא שכן וגר קרוב, והוא הפנים הראשונות (ובערך האחרונות) שהכרתי כאן. הוא הזמין אותי לערבי סרטים שהוא ערך בביתו, הוא הסיע אותי לאחותי אחרי שהאקס הופיע כאן והביטחון גירש אותו. אלה מפגשים נעימים איתו, כי נדמה שאיכפת לו ממני ולו ברמה הכי קלושה והוא מאיר פנים. מצד שני, אלה מפגשים מביכים משום מה. אולי זו הקצרנות במילים שגורמת לי להרגיש מוזר. האינטונציה בה הוא אומר את הדברים תמיד נשמעת לי כאילו אנחנו אמורים להיות נבוכים. כאילו אין לאף אחד מה לומר. ומצד שני, אני ממש רוצה שיהיה מה לומר. לטפח את הקשר היחיד שהצלחתי ליצור פה...

אחרי כל זה...

הלכתי לישון בארבע כי הייתי ממש גמורה מעייפות. קמתי לתוך חושך כשהיום והלילה הפוכים לי. אני לא יודעת מאיזה חלום קמתי, כי אני לא זוכרת אותו. מה שכן, קמתי עם תחושת עצבות חזקה. מין בדידות כזאת נוראית. זה בטח קשור בעובדה שזה גם ערב חג, והעציב אותי שאמא שלי לא התקשרה לראות מה איתי. זה פשוט נגע לי בנקודה...אני מרגישה שלכל מי שאי פעם הגדרתי כ"חבר", לא בדיוק איכפת ממני. יש משהו ביחסים האלה שיצרתי עם אנשים. 99% מהזמן זו אני שמתקשרת. נראה לי שזו אני שדפקתי את זה. וכל הזמן מהדהד לי בראש המשפט שהחברה ההיא אמרה לי כשהיא באה ללבן את העניינים "כשלמישהו אין חברים זה אומר משהו עליו. זה חשוד." והיה לי ברור שהיא דיברה עליי ולא עליו. כי זה מה שהוא אמר לי כל הזמן, וזה מה שהוא גם אמר לה. שבגלל זה הוא עזב אותי (בסדר.בגללו התנתקתי מכל העולם). עצוב לי שאין לי חברים שדואגים לי. שחברה שלי שאמרה לי בשיחה האחרונה שלנו- שנעשתה ביוזמתי "אני חרא של חברה", לא טרחה לתקן את זה, ופשוט הסתפקה בהצהרה הזאת. זה גורם לי להרגיש שאני לבד. שכל האנשים (למעט המשפחה שלי) שבטחתי בהם וסמכתי עליהם, את כולם בסופו של דבר אני לא כלכך מעניינת. אולי אני מעניינת, אבל לא מספיק בשביל לתמוך בי בתקופה הזאת, ואלה אנשים שכן אני תמכתי בהם. שכן התגייסתי כשהם היו צריכים. והנה, אני מוצאת את עצמי אחרי הסערה של מה שחוויתי, לבד. ממש ממש לבד. והידיד היחיד שבאמת בטחתי באהבה שלו אליי, היום אני חושבת שמדובר באינטרסים של בחור עם זין. כי זו התחושה שיש לי, ואני חושבת שהגיע הזמן שאני אסמוך על איך שאני מרגישה ולא אאמין למילים יפות של מישהו שפעם היה לו איכפת ממני.

עצוב לי כל מה שעברתי, ומכלכך הרבה בחינות זה מעציב אותי...
אני לא חושבת שזה כזה דבר שכל אחד יכול להבין, אני עדיין לא תופסת לגמרי איך הבנאדם שראית כחצי השני שלך, הבנאדם שיודע הכל עליך והכי קרוב אליך בעולם, מתהפך והופך להיות שונא שלך-בעוד שהוא איתך. גם אז לא קלטתי את זה, וחייתי ככה בתחושה הזאת, בעוד אני מנסה לגשר ולהגיע אליו...בלי להבין שזה לשווא. שמשהו התהפך אצלו. שהוא הפך להיות אחר.

כלכך הרבה חלומות היו לי על איך שהוא מישהו אחר. זה כלכך לא נתפס בעיני מה שהיינו, ומה שהפכנו להיות. מה שהוא היה ומה שהוא הפך להיות.

זאת סכין כהה ישר ללב.

והעובדה שחברות ששמעו את המצוקה שלי, שסיפרתי להן איך סיננתי כי הפריע לו, שסיפרתי להן איזה גיהנום עברתי וכמה אני צריכה לשקם את החיים שלי, העובדה שהן לא שם היום, פוגעת ומצטרפת למטען שיש לי כלפיי אנשים...לתחושה שאני מיותרת ושאין לי מה להציע. מין מחשבה מעוותת כזאת, שאם היה לי באמת מה להציע הייתי מוקפת חברות, אבל חברות שבאמת חשבתי שאיכפת להן ממני, מראות לי שלא.

וזאת סתם מחשבה כזו שקיימת היום. אולי מחר היא לא תהיה. אולי מחר יהיה לי כוח לנסות שוב וליצור שיחה שוב.

וסביר להניח שזו אני. שזה הקושי שלי ליצור שוב קשרים עם אנשים. שאני סתם מפילה עליהם תיקים. זה נכון שהחברים לא התגייסו בשבילי, אבל מצד שני, אני שואלת את עצמי מה אני משדרת. ואולי הגיע הזמן להגיד "קשה לי" כי אחרת אנשים לא יודעים. יש לי המון פאקים, אני יודעת את זה. 

אני גם יודעת שכן יש לי מה להציע. 

אני פשוט חושבת שמשהו בכל מה שעברתי גרם לי לנעול את עצמי בפני אנשים. לפחד מהשיפוט שלהם. לפחד שאני לא מספיק. הוא הוריד לי מאוד את הבטחון.

חסרים לי חברים. חסרה לי איכפתיות. עצוב לי מאוד.....

אבל משהו אחד נותן לי תקווה, החלטתי להתחיל טיפול.

אני מקווה שבעוד כמה חודשים אני אהיה במקום אחר לחלוטין.

אני זוכרת שהיום זה היום, ומחר אני יכולה לקום עם מצב רוח אחר לגמרי ואופטימיות קצת יותר חזקה.