גם בנסיבות קשות, ניתן להתגבר על הדיכאון ולמצוא את עצמך מנהל חיים נורמליים. זאת פשוט השאלה כמה פעמים הצלחת לומר לו "לא" כדי להכניע אותו ולגרש אותו באופן סופי. 

העניין הזה שעברתי בשנה האחרונה, הפרידה הנוראית הזאת, העירה את הדיכאון שלי לנסות ולשוב אל הלב שלי. בהתחלה התכחשתי לו טוטאלית, עכשיו, אני משתדלת לתת פורקן לכאב שלי כדי שלא יזמין את הדיכאון פנימה.

אבל בחג הזה מצאתי את עצמי אומרת "לא" לדיכאון יותר מידי פעמים. יותר ממה שתכננתי.

אמרתי לו "לא" כשבחרתי לנסוע להורים פעם ועוד פעם. אמרתי לו "לא" כשבחרתי לצחוק עם האחייניות שלי במקום להיכנס לשירותים ולבכות את עצמי לדעת. אמרתי לו "לא" כשהלכתי לבקר את דודים שלי. אמרתי לו "לא" כשצחקתי מבדיחות, ואפילו נידבתי כמה משלי.

אבל כל הזמן הרגשתי שהוא לא מקשיב לי כבר.

ואז ניסיתי להשתיק אותו עם אוכל. פעם עם עוגה, אבל הוא שתק רק לשנייה. פעם אחרת עם סלט, אבל ברגע שזה נגמר העצב התחיל לזמזם.

מצאתי את עצמי אוכלת כמויות שלא חלמתי שאוכל להכניס לגופי הצנום, רק בשביל שהמחשבה שלי תהיה ממוקדת במשהו אחר. בתחושה טובה כלשהי שאולי, רק אולי תנטרל את הזמזום המעיק הזה של הצער.

ומה יהא עליי כשאצטרך לצום? מה אז יקרה?

לצד מסת האנשים שאתם ביליתי עד כה את החג, והשמחה שיוצאת מההמולה הזאת, משהו בחג הזה הרגיש לי מרוֹקן. 

והפעם זה לא שאני היסטרית מלהיכנס לדיכאון ולכן אני לא מאפשרת שום עצב, אני פשוט מזהה את האדון השחור כשאני רואה אותו.

וזה בדיוק ההבדל בין עצבות לדיכאון. שהעצבות היא לא עקשנית כזו. היא מופיעה, חולקת כבוד למה שמת וממשיכה הלאה.

הדיכאון עקשן. הוא מחפש שאתה תמות גם כן עם מה שמת. הוא מתחיל מלנטרל לך את כוח הרצון והאמביציה. פתאום כל מטלה נראית כבדה יותר ועם כמה שאתה רוצה לעשות אותה, אתה פשוט לא תעשה. בא לך להתעטף בשמיכה אחת גדולה, שתכסה אותך ואת הכאב שלך. וכמו שילדים עוצמים עיניים וחושבים שלא רואים אותם, גם הכאב שלך לא יהיה קיים אם רק תכסה אותו בשמיכה. והעולם שבחוץ, שאתו צריך להתמודד, גם הוא לא יהיה אם רק תשכב בחושך ותעצום עיניים.

זה הדיכאון. 

אז תראו, אני באמת לא רוצה למות עם מה שמת לי בחיים. וכנראה שאני באמת צריכה להתאבל כדי להיפטר מהגוויה.

אני פשוט לא יודעת איך עושים את זה.

אבל נראה לי כבר דחוף ללכת לקבל עזרה, כי אני רואה את מר שחורות מתדפק על דלתי כבר כמה שבועות,

 ונדמה לי שהוא מאבד את הסבלנות כי הוא נהיה ממש נודניק ואני מאבדת את הכוח מלהגיד לו "לא".

אוי וואי....חזרתי מארוחת חג אצל ההורים. חבל שאף אחד לא הזכיר לי שאני צריכה לקחת נשימה עמוקה לפני הצלילה לתהום!

משפחתה של גיסתי לקחה חלק בעניין, מה שדי האפיל על השמחה של רובנו. אני יודעת שצריך תמיד להשתדל לא לדבר לשון הרע, ואחת כמה וכמה בראש השנה ובימים שסביבו, אבל זה סופר קשה. ממש נמקתי שם. וחוץ מזה, שאומרים שאם משהו מציק לך אז מותר לשחרר קיטור. וזה בדיוק מה שאעשה.

זה התחיל מזה שפגעו לי בתכנון הישיבה. הם היו אמורים לשבת באיזור של ההורים שלי, רחוווווווק מקצה השולחן, כך שאוכל לנהל שיחה מתורבתת עם אחותי. אבל לא, הם ישבו הכי רחוק מההורים שלי, ממש ממש לפני, מצדדיי, ומכל כיוון אפשרי. לא רק שזה פגם לי בטעם הטוב של הארוחה, זה גם ממש לא מנומס לשבת כלכך רחוק מהמארחים. הרי למה הם באו? לשבת בתוך עצמם? האמת שבכל מקרה, כל מילה שיצאה לכל אחת מהן מהפה, נשמעה בכל השולחן. אפילו שהם ישבו ממש בקצה. שיחה עם אחותי הייתה ממש בגדר אתגר.

ואז גיסתי החביבה, הטילה עליי פצצה- היא שאלה אותי מה דעתי על הבוס של בעלי לשעבר מבחינה מקצועית (פרטים מעורפלים על מנת למנוע זיהוי). עניתי לה שהוא מקצועי. ואז היא התחילה לנדב לי מידע על האקס שלי- שהעבירו אותו ופה ושם ולה לה לה בלה בלה בלה. 

תבינו, היא לא באמת התעניינה במקצועיות של הבוס שלו, זאת פשוט הייתה הדרך להכניס את השיחה עליו. הזדמנות לזרוק מידע שהיא יודעת. הזדמנות לבדוק את התגובה שלי. שיחקתי אותה נונשלנט, והחלקתי את זה ממש יפה. אבל אני חייבת לומר לכם שהיא ביאסה אותי רצח. הדבר האחרון שרציתי לחשוב עליו בערב חג, זה עליו...וכל טיפש בעל מוח של ציפור היה יכול לתאר לעצמו שמישהו שהתגרש אחרי שנה של פרידה וחזרה (אפילו כשלא יודעים את כל התמונה) לא ירצה לשמוע על האקס בערב חג! 

אח"כ הילדים עשו רעש ואחי ביקש ממנה להגיד לבת שלהם להיות בשקט כי היא הייתה לידה. היא תפסה לה את הפה\לחיים עם היד ואמרה לה ברוע ממש "תשתקי כבר! תשתקי". והאחיות שלה ברקע מדברות על איפור וציפורניים, כשאחת מהן לועסת מסטיק כמו פרה (זו שלבשה חצאית צמודה עד הציצים ואיזה חולצה צבעונית של שנות השמונים. אחת מהמשוכפלות.)

כשהן יצאו מהדלת, נאנחנו כולנו אנחת רווחה.

אני חושבת על מחר, שאני אסע להורים שלי שוב כי אחותי מגיעה מרחוק...ועכשיו, אחרי החוויה הנוראית הזאת, קצת מלחיץ אותי. אולי אני ארצה לבד. אולי אני ארצה להיות בבית ואני מתוכננת להיות שם עד הלילה. 

מצד שני, אני לוקחת בחשבון שאני אחרי חוויה קשה וטראומתית, ואולי מחר הדברים ייראו אחרת. מה שבטוח מנחם, זה שמחר הם לא יהיו!

אחרי שבכיתי בכל מיני אפיזודות במהלך היום, נהייתי עייפה ברמה כזאת ששרפו לי העיניים גם כשעצמתי אותן. נרדמתי בשניות.

קמתי לפני כמה דקות.

חלמתי שמשום מה הוא איתי, ומהמילים שהוא אומר לי, אני מבינה שזה ברור לשנינו שאני צריכה לטפל בו (כי כואב לו הלב ממשהו ששנינו עוברים). הוא אומר משהו שמתעלם מזה שגם אני סובלת, ומעבר לזה שהוא מתעלם וחושב שאני צריכה לטפל בו, הוא גם מבקש בקשה מוגזמת. הוא אומר לי "אני אלך לישון ואת תקני לי חומוס", ואני אומרת לו "אבל חומוס אין פה, זה אומר שאני צריכה ללכת שני קילומטר בשביל זה." והוא עונה לי משהו בסגנון של "אוקיי". כאילו אוקיי שקשה לי, וברור שאני צריכה לעשות מה שדרוש כדי שהוא יהיה מרוצה ולא משנה מה קורה לי.

ותוך כדי שאני הולכת, אני חושבת על האי צדק. על כמה אני מנסה להוכיח, וכמה לו פשוט לא איכפת וכמה הוא רואה רק את עצמו.

אני חושבת שהתחושה הכי חזקה בחלום הייתה של "אי צדק"- על זה שכלכך חששתי להיות "לא בסדר"-כי זה מה שהוא גרם לי להרגיש בכל פעם כשלא עמדתי בדרישות שלו, אז עשיתי מעל ומעבר בזמן שרמסו אותי.

והתובנה הכי חשובה מכל זה- זה שאני צריכה ללמוד להיות אסרטיבית. ולזהות מתי מישהו בא לנצל את טוב הלב שלי. וגם אם צורת הבקשה שלו היא "כאילו אני חייבת לו", זה לא אומר שאני באמת חייבת. ואם כבר, אז הוא חייב לי את אותו הדבר וברגע שהוא לא נותן את אותו הדבר, אין סיבה שיקבל גם כן.

באיזשהו מקום נתתי לעצמי להפוך לשק של חבטות, כי לא הצלחתי לזהות בדיוק את הקו המגדיר. וזה לקח חשוב שאני לוקחת איתי.

אני אחפש מישהו שללא ספק ייתן מעצמו, ויקבל ממני בשמחה והערכה.