עבר, הווה או עתיד?

וואו לא כתבתי הרבה זמן, ועכשיו סוף סוף יצא לי לכתוב :)

אני מקווה שהפרק הבא יעלה מחר כי אני לא אוכל לכתוב בימים הקרובים...

לידע כללי אוהבי דמדומים - נא להזמין כרטיסים מוכרים אותם כבר :) חיכתי לזה מלא זמן :):)

סורי על החפירות... ועכשיו לפרק

אני לא חושבת שמישהי אחרת במקומי הייתה מדוכאת כמוני למרות שחבר שלה הציע לה לעבור לגור איתו. אבל למה דווקא לי יש בעיות עם העבר שלא נותנות לי מנוח, וגם לא נתנו. אני חושבת שכאשר הבסעיה עם טיילור תיפתר אני אהיה יותר מאושרת. אבל עד אז יקח המון זמן.

אני יושבת שבחדר השינה החדש שלי, להפתעתי זה לא החדר של רוברטו, זה חדר אחר, קרוב יותר לחדר התינוקות. אני לא יודעת מה להגיד מחר לטיילור על המכתב. ובאמצע מחשבותיי מגיעה העוזרת ואומרת:"אדון אצ'וורי מבקש לראותך בחדר האוכל."

אמרתי בנימוס:"אני לא רעבה, תוכלי למסור לו?" העוזרת הנהנה ויצאה מהחדר. אני דיי מופתעת שרוברטו חושב על אוכל בשעה 01:00 בלילה, ואני צריכה ללכת לישון אם אני מתכוונת לקום מחר.

בבוקר לא פגשתי את רוברטו, חיפשתי את העוזרת בכל הבית ועד שמצאתי אותה לקח לי המון זמן. שאלתי:"איפה רוברטו?"

העוזרת אמרה בנימוס:"האדון יצא לעבודה, ומה שמך עלמתי? שמי קרולינה." 

עניתי:"שמי קארין קניבס."

"העלמה קניבס, האדון ביקש למסור לך בוקר טוב." אמרה קרולינה. אוקיי זה היה מוגזם, עלמה ועוד העלמה קניבס, לא ולא אין שום סיכוי!

אמרתי ברוגז:"שום עלמה ושום קניבס! תקראי לי קארין!" ורוברטו עוד ישמע ממני, הקטע עם קרולינה מוגזם ביותר ממתי הוא אדון?! ועוד אדון אצ'וורי?! לדעתי צריך לבטל את כל הגינונים, עם כל הכבוד לכולם, אבל אף אחד לא ראוי שיקראו לו אדון, או לאישה גברת. מבחינתי כולם שווים, מהמלכה הכי דגולה והמוכרת עד האזרח הקטן!

אני לא מבינה למה רוברטו מעדיף יחס של כבוד בביתו, הרי הוא לא מלך או משהו כזה. גם לדבר עם מלכים לא צריך בגינונים, אבל מלך אז נגיד.

סיימתי את ארוחת הבוקר השעה הייתה 8:00, בשעה 10:00 אצטרך להיות בעבודה.

אני כ"כ לא בנויה לראות את טיילור. זה כ"כ לא מתאים לי, אבל כאילו שמישהו באמת שואל אותי מה מתאים לי ומה לא. הלכתי להתארגן לעבודה. לקחתי את הניירת ושמתי אותה בתיק. עכשיו הגיע הזמן להתלבש ולהתכונן לקראת יום עמוס, ולא סתם עמוס, עמוס מאוד...

יצאתי מהבית והלכתי לכיוון תחנת האוטובוס, כנראה שהיא לא קיימת באיזור המגורים של רוברטו מפני שחיפשתי את התחנה יותר מרבע שעה ולא מצאתי. אז תפסתי מונית. כשהגעתי למשרד השעה הייתה 9:30, כמו תמיד אני מרדימה ומגיעה לפני כולם. ישבתי חצי שעה לבדי ומסדרת את סביבת העבודה שלי עד שיגיע טיילור. הוא נכנס כסערה למשרדו ולפני שטרק את הדלת אמר:"אל תעבירי לי שיחות." הופתעתי ממצב רוחו הקודר. בדר"כ הוא מגיע בחיוך למשרד, ואף לעיתים במצב רוח נפלא במיוחד מזמין אותי לשיחה על חיי.

אבל כנראה שלא היום, מעולם לא ראיתי אותו במצב נוראי כמו היום. אני מאוד מקווה שזה לא קשור אליי.

סידרתי את המכתבים שהגיעו עבורו, לקחתי אותם ודפקתי על דלת משרדו. לא היה מענה, כאילו לא היה שם אף אחד. דפקתי שוב, אבל עדיין לא היה שום מענה. החלטתי להכנס בעצמי, פתחתי את הדלת בעדינות וראיתי את טיילור יושב על כסאו שתוי, ובידו בקבוק וודקה גמור. טיילור נראה חצי ישן, אבל הוא לא, כי כאשר נכנסתי ישר הרים את ידו ואמר:"קאריני אהובתי, בואי לפה."

"אני חושבת שכדאי שתלך הבייתה ותישן מעט." הצעתי לטיילור. אבל כנראה שזה הדבר האחרון שעליו חשב ברגע זה. הוא קם מכסאו והתקדם לעברי כשהוא מתנדנד מצד לצד. פסעתי אחורנית וטיילור אמר:"אל תפחדי, אני לא אפגע בך טיפשונת."

"הבאתי לך מכתבים, אני אשאיר אותם כאן ואלך." אמרתי וקולי רעד.

"לא חכי רק רגע." אמר והתקדם עוד כמה צעדים כאשר עכשיו מחזיק בשולחן כדי להתייצב. תקפה אותי תחושה נוראית של פחד. עכשיו טיילור עמד מולי, ריח חריף של אלכוהול נדיף מפיו. השפלתי את מבטי וטיילור הרים את פניי עם ידו. הורדתי את  ידו והוא אמר בחיוך: קאריני מה יש לך?

נו איך????

מקווה שסיקרנתי :)

המנויים מקבלים הצצה לפרק הבא, ואני בטוחה שאתן רוצות לדעת מה הולך להיות.

אז יש לכן אפשרות :)

אוהבת ♥