עבר, הווה או עתיד?

"שום דבר טיילור אין לי שום דבר, פשוט אתה שתוי אז..." אמרתי במהירות.

"אז?" שאל.

"אז אני חושבת שכדאי שתלך הבייתה." עניתי בפחד.

"לא רוצה, אני מרגיש מצויין." אמר טיילור והסתכל ישר בעיניי. התפללתי שיקרה נס ולא יקרה שום דבר חמור בדקות הקרובות. אבל המזל לא היה לצידי.

"קארין, אל תתנהגי כמו ילדה קטנה..." אמר. הוא שלח יד ונגע בפניי. ידו הייתה מאוד לחה, וזה גרם לצמרמורת בגופי.

"תוריד את היד!" ציוויתי. אבל זה לא באמת הזיז לו.

"אם לא תוריד את היד ותתרחק אני אצרח, אני נשבעת!" אמרתי בנסיון שכנוע שיוריד את היד, אבל גם זה לא עזר. הוא התכופף מעט כדי להגיע לגובה שלי. וידו השנייה הניחה את הבקבוק על השולחן, ועברה על שערי. הוא לחש:"את כ"כ יפה." זה היה דוחה כ"כ, ברגע זה דמעות מילאו אותי.

"אל תבכי." לחש באוזני. הוא התקרב אליי יותר ועכשיו הפרידו בינינו 2 ס"מ מסכנים.

"בבקשה תן לי ללכת." התחננתי, קיוויתי שהוא יעזוב אותי, אבל לא. הוא התקרב אליי ונישק אותי נשיקה קטנטונת. לא נעימה בכלל. הזזתי את ראשי לצד, הייתי חייבת לנשום אחרי הנשיקה הזו, נשיקת האלכוהול. הוא החזיר את ראשי כך שעיניי יביטו בעינייו. הפעם הוא נישק אותי נשיקה ארוכה יותר, ניסיתי להתנתק ממנה, דחפתי אותו, רציתי שימות, שיעלם מחיי, הצטערתי על הרגע שהגעתי ללמוד במיאמי, והכרתי אותו. דחפתי אותו חזק יותר והוא איבד איזון ונפל אחורה על השולחן.

"רוצה לשחק מלוכלך? תקבלי מלוכלך." אמר וחיוך מרושע הופיע על פניו. ניסיתי לפתוח את הדלת, אבל לא הצלחתי. 

טיילור אמר:"מחפשת את זה?" והראה את המפתח לדלת. 'מתי הוא הספיק לנעול?!' חשבתי לעצמי. עכשיו באמת בכיתי. רציתי לעוף משם! הוא התקרב אליי ואני רצתי לקצה השני של החדר. צרחתי:"הצילו! שמישהו יוציא אותי מפה, הוא מנסה לאנוס אותי!"

"תסתמי! אף אחד לא נמצא כאן, נתתי הוראה לעזוב את המקום." צעק.

"לא, בבקשה תפסיק." אמרתי בייאוש. טיילור רדף אחריי עד שתפס אותי וכבר לא הצלחתי לחמוק מידיו.

התעוררתי במשרד של טיילור, לא זכרתי מה קרה בסופו של דבר, אבל הבנתי מה קרה כשהסתכלתי על גופי, התחלתי לבכות בכי מר. גופי היה מכוסה חבורות, בגדיי היו קרועים, הם היו מבולגאנים על הרצפה. הייתי בחזייה ותחתונים. עברתי אונס!

טיילור לא היה כאן. לא הפסקתי לבכות. היה לי כאב ראש נוראי מהבכי הקודם ומהבכי העכשווי. לא האמנתי שזה קרה לי... למה דווקא לי, בגלל טעות אחת בין כיתה י' לכיתה י'ב. החיים לא הוגנים. אני לא רציתי את זה באמת שלא!!

חיבקתי את רגליי וראיתי שריטות על רגליי וידיי. הרגשתי נורא. הרגשתי מושפלת, מנוצלת. מעולם לא הייתי עם טיילור לפני כן, אף פעם! לא זזתי במשך המון זמן, עד שדלת המשרד נפתחה בסערה ונכנס רוברטו. הוא ראה אותי שרועה על הרצפה במצב נוראי, ללא הבגדים שלי, הוא הבין מה קרה לי ובלי שאלות ניגש אליי וחיבק אותי.

דמעות כבר לא היו, פניי היו מרוכים באיפור, הבעתי הייתה קפואה, הייתי מבולבלת, לא יכולתי להגיב. רוברטו אסף את בגדיי והלך, כעבור כמה דקות חזר עם שמיכה ועטף אותי בה. הוא הרים אותי ונשא אותי למכוניתו.

הדרך הבייתה הייתה קצרה אבל לי היא נראתה כמו נצח. מבטי לא השתנה הרבה כשהגענו, רוברטו נשא אותי לחדרי וטיפל בי, הוא הדליק את החימום שלא אתקרר באמצע דצמבר. הוא ביקש מהעוזרת להכין לי מרק ובינתיים שאל אותי:"קאריני איך את מרגישה?" השאלה הייתה איומה אבל עניתי בכל זאת:"שלא תקרא לי אף פעם קאריני." זה הדבר היחיד שהצלחתי להגיב עליו. רוברטו הבין שטיילור ניסה והצליח לפגוע בי, ולא רק פיזית גם נפשית, שזה הדבר שהכי כואב לי כרגע, הנפש!

לא היה לי אכפת מהחבורות, היה לי אכפת מהפגיעה בכבודי, ובאדם שאני. 

רוברטו נשאר לידי כל הערב וכל הלילה. אבל הוא נרדם בסופו של דבר. אבל הוא נרדם לידי, הרגשתי שהוא שומר עליי. אני לא נרדמתי, הייתי קפואה, לא האמנתי שזה מה שקרה. רציתי לחלום!

אז איך הפרק הפעם?

היה לי ממש קשה לכתוב אותו, ולהכנס לראשה של קארין, ולהרגשות שלה...

הפרק הבא ככל הנראה יעלה ביום ראשון או שני, ותאחלו לי בהצלחה יש לי מחר מבחן בפיזיקה.

אוהבת המון:)