מציאות מדומה

פרולוג

   צמרמורות מתחככות בעורי כמו נייר זכוכית מחוספס. אני מרחף בין שכבות המודע והלא מודע, במצב המוגדר כבין הזיה לתעתוע. אני מרגיש כי אני עתיד להתעורר ומנסה להתנגד לכך, אך לשווא. אותה תחושה מוכרת של ריחוף באוויר מתחילה לנטוש אותי כמו אדים הבורחים מספל תה חם. אני מנסה נואשות להיאחז בשאריות הבדיה אך אני נשאב בחזרה אל העולם האמיתי. אני נופל במהירות אל תוך משקל גופי, אל תוך הכבדות הבלתי נסבלת של עצמי.

    כצפוי, היקיצה מלווה בטעם של מתכת קרה הנמסה בפי. עיניי נפקחות באיטיות ויש לי חשק עז להקיא מהצחנה השוררת סביבי. זה תמיד קורה כשאני מחובר לרשת זמן רב מהרגיל. הפעם שברתי שיא חדש. שבועיים שלמים מבלי להתנתק. שבועיים שלמים חייתי באשליה. ולא התגעגעתי כלל למציאות.

   אני מוציא את הקלשון המחטים הזעיר מגב כף ידי השמאלית וזורק אותו הצידה על השולחן. המיניאטורה הזעירה הזו היא המפתח שמחבר אותי לעולם הווירטואלי. תהליך ההתחברות דומה לעקיצה של חיסון. במשך הזמן למדתי להחדיר את המחטים הכסופות אל תוך הוורידים כמעט ללא כאב.

   הדם הניגר מידי כעת אינו מגעיל אותי, אני כבר מורגל לכך, הזרם תיכף יפסק. למעשה הדבר היחיד שמציק לי הוא הזמזום הבוקע מן המסך שמעל לראשי.

   ההתנתקות מהרשת מחזירה אותי אל ההווה העגום של חיי. אני שוכב על ספת עור מאובקת, גופי מאובן מרוב אי תזוזה. אני נמצא בדירת שני חדרים צפופה מתחת לפסי הרכבת הקלה בצומת הרחובות קינגסטון וצ'לסי. הקירות מתנודדים כשהקרונות המהירים חולפים מעל לראשי ומרעידים את הזגוגיות בחלונות. פעם הדבקתי נייר דבק שחור על החלונות כדי למנוע מתאורה מיותרת להתפרץ פנימה. כעת רק קרני אור בודדות מסתננות אל מאורת העכברים שלי. זה האור שעיניי הורגלו אליו ואני מתעב את המחשבה בה אצטרך לצאת אל אור היום האמיתי.

   עיניי ממשיכות לטייל בעצלתיים בחדר. אני לוקח את הזמן כדי להתרגל שוב לדירה שלי, כאילו אנו מנהלים משא ומתן ושוקלים היטב את כל הסעיפים בהסכם בין מציאות להזיה. באיטיות מרובה אני מבחין בטפטים המתקלפים ועל הרצפה שוכבת ערימה גדולה של בגדים מלוכלכים שאיני זוכר מתי כובסו לאחרונה. על שולחן הזכוכית הקטן מונחות כוסות וצלחות המעלות עובש מבוטנים שפעם היו אכילים לחלוטין. המסך שתלוי על הקיר ממשיך להבהב ולזמזם בצורה מטרידה.   

   אני יכול להושיט את ידי אל השלט הרחוק אך אני מתעצל ומחליט להשתמש בפקודות השמע.

"דל, יש לי הודעות חדשות?" הקול הבוקע מגרוני צרוד ויבש. אני משתדל לאתר מחדש את מיתרי הקול שלי. "דל! תתעורר!"

"כן, אדוני. התעוררתי, אדוני. יש לך שתי הודעות חדשות."

בוקע הקול הרובוטי מן המסך ומיד מופיע ציור של תיבת דואר נפתחת על הצג. ממש כמו לפני חמישים שנה, בתקופה של ההורים שלי. רק שאז באמת הניחו בתיבה הציורית מכתבים מנייר. האנשים באותה תקופה היו פרימיטיביים ללא ספק.

  אם לא היה לי את המשיבון החכם שלי הייתי מרגיש בודד קרוב לוודאי. אך דל סיפק לי חברה טובה יותר ממה שסיפקו לי האנשים מסביבי. לפעמים הייתי שוכח שהוא לא אמיתי ולבו עשוי משורה של פקודות ואלגוריתמים שנכתבו על ידי המתכנתים של ווריפאקס.

"ממי ההודעות, דל?" אני דורש לדעת.

"הודעה חדשה הגיעה מ-לורן. יום שני. בשעה חמש וחצי אחר הצהריים. בתאריך העשרים וארבעה בנובמבר, שנת אלפיים חמישים ו-תשע. האם להקרין את ההודעה על המסך, אדוני?"

אני מגלגל את עיניי. היא אף פעם לא מניחה לי לנפשי.

"תקרין אותה רק אם אתה חייב, דל."

"זו אימא שלך, אדוני."

האין האישה הזו עשתה מספיק נזק בכך שהולידה אותי?

  אני נאנח ותמונה מטושטשת מגיחה על הצג. אני רואה את שיערה המאפיר מרקד על המסך כשהיא נאבקת עם קצות אצבעותיה כדי למקד את הזום בעדשה. כמה פעמים אמרתי לה לקנות עדשה חדשה? היא אף פעם לא מקשיבה לי, האישה הזאת.

"צ'אדי, קטן שלי. מה נשמע? איך אתה מסתדר? שבוע שלם עבר ולא דיברנו! אני מתחילה לדאוג לך! תתנתק כבר מהרשת ותתחיל לענות על השיחות שלי!"

כשהתמונה מתחדדת אני בוהה בפניה המודאגות של אימי. כשאני שוהה בתוך הרשת אני שוכח שהזמן אינו עומד מלכת. אני שוכח שעם כל יום שעובר הוריי נהפכים למבוגרים יותר, ובעיקר מאוכזבים יותר ממני.

"אבא קרא בעיתון על מחקר חדש הטוען ששהייה ממושכת ברשת גורמת לאובדן של תאי עצבים במוח. שמעת? אובדן תאים במוח! המוח שלך מתחיל לאכול את עצמו מבפנים כשאתה שוקע שם ברשת הזאת שלך, מחקרים רפואיים כבר מוכיחים את מה שאנחנו מנסים להגיד לך כל הזמן-"

אני מוחה את הדם הניגר על ידי בהינף יד ומתיישב על הספה. גופי אדיש ומאובן.

דבריי של אימי מרתיחים אותי בכל פעם מחדש. כל הדיבורים על כך שהרשת מסוכנת, על כך שהרשת גוזלת תאי חיים, שייכים לאנשים מרובעים שלא מצליחים להתחבר למהות החיים האמיתית. ההורים שלי שייכים לקטגוריה של אנשים המפחדים מטכנולוגיה וקדמה. הם מתעקשים להמשיך לחיות את חייהם כאילו הרשת לא קיימת. הם ממשיכים לעבוד בעבודות רגילות ולגלוש באינטרנט קווי רגיל המתחבר אל תוך השקע. אם לחשוב בציניות, איני רואה הבדל רב בינינו. הם מחברים את עצמם לאינטרנט דרך שקע ואני מתחבר אליו דרך הוורידים.

"אני יודעת שאתה לא רוצה להקשיב לנו יותר, צ'אדי, ואנחנו נראים לך מבוגרים מדי-"

"בזה את צודקת בהחלט-"

אני ממלמל לעצמי ומנסה להתמתח תוך כדי פיהוק.

"אבל כשהיינו בגילך היו לנו חלומות לכבוש את העולם... כשאתה שקוע ברשת הזאת, אתה לא חיי את החיים, אתה רק שוכב וגוסס על המיטה כשהגוף שלך אוכל את עצמו, אין לך שאיפות-"

"תנתק אותה לפני שאני שובר את המסך לרסיסים, דל-"

היא אף פעם לא הבינה אותי. היא ואבא. זוג זקנים התקועים בחיים בתקופה שלפני המלחמה. זו אחת הסיבות שהייתי חייב להתנתק מהם. תמיד הרגשתי שאנחנו חיים בעולמות מקבילים שאף פעם לא חוצים זה את זה.

"כן, אדוני."

מילותיה של אימי נעלמות בין רגע ודממה משתלטת על הדירה.

  אני מחליט לקום ומפלס את דרכי בין הררי החפצים אל השירותים. אחרי שאני מתרוקן כראוי אני שוטף את פניי ומביט במראה הקטנה התלויה מעל הכיור.

  במשך שבועיים ארך לי השיער. כעת הוא מבצבץ בחוסר צייתנות לצדדים והאישונים מורחבים בעיניי החומות. אני בוהה בצלקות הכהות המעטרות את לחיי. הן ייעלמו בעוד שעות ספורות. כל אלו תופעת לוואי נוספת משהייה ארוכה ברשת.

"יש לך הודעה נוספת בתיבת הדואר, אדוני." מזכיר לי קולו המעומעם של הרובוט.

"מדובר על הודעת נזיפה בגין איחור בתשלום על שכר דירה? נציגים רותחים מן הבנק הבינלאומי שרוצים לדון במינוס בחשבון הבנק שלי?" אני מנסה את מזלי בניחושים. כל אלו ניסו לרדוף אחריי בעבר, אחרי הכל, קשה להשיג אדם שלא נמצא בהכרה.

"לא, אדוני."

"אז מי זה אם כן?"

  אני מדבר אל הבבואה במראה ומופתע לגלות כמה זקן אני נראה. אני רק בן עשרים וארבע אך בעצמותיי שוכנת התחושה שאני בן ארבעים ושתיים לפחות.

"מדובר באיוונקה, אדוני." הרובוט פולט לאחר זמן מה.

  אני ממשיך לבהות בבבואתי כשמבטי משתנה מאדישות מוחלטת לפליאה. זוויות פי מתעקלות לכדי חיוך בלתי נמנע. אין דבר שאני זוכר יותר בצלילות מאשר את פניה ואת צחוקה המתגלגל.

  זמן רב עבר כל כך מאז שראיתיה. עצם המחשבה עליה מחדדת את חושיי. פתאום אני מרגיש ער כפי שלא הרגשתי במשך חודשים ארוכים. תחושת הזמן שאבדה לי חוזרת לפעפע בעורקיי.

"תקרין לי את ההודעה, דל." אני מבקש ובלי לשים לב ידיי נאחזות בעוצמה בצידי הכיור.

"אני חושב שהיא לא תמצא חן בעיניך, אדוני."

"למה לא?"

"אדוני-"

"תקרין את ההודעה, רובוט עקשן!" עצביי רופפים. אני שם לב שאני מתווכח עם מכונה, בשם אלוהים. מכונה ללא לב, הכתובה ופועלת על פי תסריט קבוע מראש.

"בסדר גמור, אדוני. אני מקרין את ההודעה."

אחרי שהמשיבון החכם מתאר את התאריך איני שומע דבר. אחר כך באות הנשימות. אלו נשימות כבדות. במצוקה. הדבר הבא שאני שומע זו צעקה חדה ומפלחת לבבות. אני מתפרץ בחזרה אל החדר כשליבי נפעם במהירות.

"מה זה היה, דל?" קשה לי לנשום.

"זו הייתה ההודעה, אדוני."

"תקרין אותה שוב פעם."

אני צופה בצג כמהופנט.

קצות אצבעות דקות מדליקות את המצלמה. הן נרעדות. אני יודע שהן שלה למרות שאיני מזהה את המקום בו היא נמצאת. הקירות אפרורים מסביבה ואני רואה בפינה זווית של שולחן או מדף כלשהו מעץ. העדשה פונה כלפי מטה. אין שמץ של סיכוי לראות את פניה.

אם זהו הבית שלה? או חדר התחברות כלשהו ממנו התחברה כדי להקליט לי את ההודעה שאני הייתי כה עסוק מלקבל? מדוע היא פנתה דווקא אליי? או שמא הייתה זו טעות והיא כלל לא התכוונה לחייג למספר שלי?

   קצוות שיערה הבלונדיני מלטפות את העדשה ולחלקיק שנייה אני תופס את צדודיתה האלגנטית. היא עטופה בבד בצבע בורדו, קרוב לוודאי שמלה ישנה. אני רואה רק את גבה מסתובב ממני. ואז היא נעלמת. זכוכית נשברת במרחק כלשהו מן המצלמה ואז הצעקה. אני כמעט יכול לחוש את הכאב שהיא הרגישה, מציאותי מאי פעם.

לרגע אחד אני נבהל מן המחשבה שמא שלא חזרתי להכרה ואני שקוע במשחק מעוות כלשהו ברשת, מן ווירוס שלעיתים רחוקות נדבק למשתמשים ותיקים, אך הדם הניגר מידי מסמן לי שזהו לא משחק.

ההודעה נקטעת.

"ממתי ההודעה הזו, דל?" אני שואל בקול מזועזע.

"מלפני שלושה ימים, אדוני. שלוש בלילה. זמן ניו יורק." הרובוט משיב.

"מה יכול היה לקרות לה?"

אני שוקע אל תוך ערימת הבגדים המלוכלכת כשרגליי לא מחזיקות בי עוד.

"אם אתה שואל לדעתי, אני חושב שהיא בצרות, אדוני." הרובוט משיב ואז משתתק.

 תחושת כבדות זרה מאכלסת את בטני. תחושה מבשרת רעות. היא לא הייתה פונה אליי כך סתם, לא אחרי כל מה שעברנו ביחד, גם אם היה זה מזמן.

משהו רע קרה לה.

והיא רצתה שאני אדע מכך.

*

ההמשך יבוא...

המחברת.