נא לקרוא קודם את הפרולוג

פרק 1

"המספר אליו חייגתם איננו מחובר. אנא נסו שנית במועד מאוחר יותר-"

"-לעזאזל!-"  

"-אם ברצונכם להשאיר הודעת וידאו או הודעה קולית אנא המתינו והקליטו הודעתכם בהישמע הצפצוף."

לוקח לי זמן מה להתעשת. עצם המחשבה שמשהו רע יכול היה לקרות לה מרעידה את כל עולמי. אני רגיל לבועה שבין מציאות והזיה, לא מתגורר באמת באף אחד מן העולמות הללו אלא רק מבקר בהם בשעת הצורך. איני רוצה שהיא תראה את הפאניקה שוטפת את פניי, כשאינספור תסריטים גרועים חולפים במחשבותיי, לכן אני בוחר בהודעה קולית.

"איוונקה, זה אני... צ'אד." קולי רועד ואני מנסה נואשות לייצב אותו. "אני יודע שמזמן לא דיברנו... אני מקווה שהכל בסדר אצלך, בבקשה תחזרי אליי. אם אהיה ברשת, את יודעת את מספר התא שלי בפורטל, הוא נשאר ללא שינוי."

  אחרי שאני מסיים להקליט את ההודעה אני מרגיש בריקנות נוראה. אין הרבה אנשים שעליהם אני יכול לסמוך. יש את הוריי הפרימיטיביים, הגרים בלונדון, ויש את פליקס, החבר הכי טוב שלי מהתקופה בה סיימתי את הפרויקט שלי, שאיתו אני יכול לדבר על כל דבר שבעולם. ומלבד אלו יש אותה.

  למרות שטכנית, כפי שאני שונא להודות בפני עצמי, דבר אינו מקשר ביני לבין איוונקה. היא אינה נמצאת בחיי בזמן הווה, אך הזיכרונות ממנה תמיד מהדהדים ברקע, מאכלסים את דפנות מחשבותיי.

  אני זוכר בדיוק מפתיע את תווי פניה העדינים. עיניה האפורות המימיות, כמו שלוליות של גשם, עצמות לחייה הגבוהות, שפתיה דקות וחדות כמו זוויות.  תמיד הייתה נמוכת קומה אך נוכחותה עלתה פי כמה וכמה על מידותיה. אני זוכר בחיבה כיצד הייתה מתהלכת בלהט בסלון כשהיינו מתווכחים על הפרויקט שלה, עם חצאיותיה הרחבות, המתנופפות ברוח, והדבר היחיד שהיה עולה בדעתי היה כמה מגוחך ונפלא היא נראית כשהיא כועסת-

"דל, תחייג לפליקס." אני קוטע את פרץ המחשבות הנוסטלגיות לפני שאתחיל לקלל את עצמי בקול רם.

אם יש מישהו שיוכל לעזור לי לאתר את איוונקה זהו פליקס. פליקס עובד בחברת מטאליק, שהיא חברת בת של וואריפאקס ויש לו קשרים מסוימים בעולם הווירטואלי שאולי אוכל להיעזר בהם.

"כן, אדוני."

הרובוט הממושמע אינו שותף להתפרצות הרחמיים העצמיים שאני חווה.

"-המספר אליו חייגתם איננו מחובר. אנא נסו שנית במועד מאוחר יותר-"

שוב אותה הודעה מעצבנת אך איני דואג לפליקס כי אני יודע בדיוק היכן למצוא אותו.

"אני חוזר לרשת, דל. אם מישהו יתקשר, תציג את ההודעה המוקלטת שלי עד שאחזור."

"כן, אדוני."

אחרי מקלחת חפוזה וניסיון שווא לדחוק לצדדים את הבגדים המלוכלכים ושאר החפצים המיותרים בדיר החזירים בו אני חיי, אני נשכב על הספה, עוצם את עיניי ומחדיר את הקלשון המחטים לכף ידי השמאלית המדממת.

*

  ההתחברות לרשת תמיד מלווה בתחושת התרוממות רוח אדירה שכה קל להתמכר אליה. גופי המטלטל נקלע אל תוך מערבולת אינסופית של אופוריה ואושר עילאי שנדמה שאין לו קץ. המעבר החפוז בין שכבות התודעה דומה לקפיצה מצוק. אני נופל במהירות אדירה אל תוך תהום אפלה, בלי אפשרות לעצור, האדרנלין מבעבע בעורקיי, בטני מתהפכת בקרביי ונשימתי נעתקת כשהעקצוץ החד בידי השמאלית מבשר לי על התחברות מוצלחת לפורטל.

  כעת אני שוכב על דרגש מעץ בתוך תא קטן באונייה הווירטואלית לג'נד וואן. זהו המקום הראשון אליו אני מגיע כשאני מתחבר לרשת. לכל משתמש ברשת יש תא משלו באחת מן האוניות ווירטואליות הקיימות בפלטפורמה המדומה. התא המשמש כמעין תחנת מעבר ליעדים אחרים, מקום לרגיעה או כתובת שימושית עבור גולשים אחרים שרוצים לאתר אותך ברשת. בנוסף, בתא אפשר להחליף את הדמות שבעזרתה אתה מציג את עצמך – בגבולות התקציב כמובן – כי ברשת כל אדם יכול להיות מי שירצה, הלבוש בכל צורה העולה על דמיונו, יצור מיתולוגי, חיית מחמד או בעל חיים פראי בלחיצת כפתור.

  התא שלי צפוף ומכוער, אך לא כל התאים זהים לשלי, אך זהו התא היחיד שאני יכול להרשות לעצמי, עם חסכונותיי המוגבלים. אני בקושי יכול לעמוד על רגליי מבלי שראשי יתחכך בתקרה. הקירות האפורים שסוגרים עליי יוצרים תחושה דמיונית של מחנק. החלון העגול ששקוע בקיר ממולי הוא למעשה צג עם מקלדת שקופה נשלפת המיועדת לגלישה למרחקים ארוכים ומתחתיו כפתור לטרנספורמציה.

 אני בוחר להשאיר את המראה הרגיל שאיתו אני גולש ברשת, אינני מסתיר את פניי מאף אדם כי אין לי במה להתבייש. אני לבוש חולצת טריקו לבנה ומעליה ז'קט שחור ומכנס כהה, עם נעלי צבא כבדות. אני עוזב את התא שלי וצועד במסדרון ארוך של תאים זהים עם קירות בצבע סגול כהה ודלתות בצבע קרם. אור הפלורוסנט העז מסנוור את עיניי עד שאני נאלץ להשפיל את מבטי אל נעליי. כיאה לגולש השייך מן המעמד התחתון באונייה, יש לי כשמונה קומות של מסדרונות וחדרי מדרגות לעבור עד שאצא לסיפון העליון של הפורטל הבינלאומי.

  בסיפון העליון ישנה בריזה קלה המלטפת את שיערי ומטשטשת את אגלי הזיעה המצטברים על מצחי מן העלייה במדרגות המרובות. זהו משטח עץ רחב ידיים הכולל אינספור גולשים המתהלכים בו להנאתם, בקבוצות או כיחידים. לאורך כל הסיפון פזורה קומה של תאים שקופים דרכם הגולשים מתחברים ליעדים אחרים ברשת.

 אין ברשותי זמן רב אך איני יכול להתאפק ואני ניגש אל קצה הסיפון של האונייה הוירטואלית ונאחז במעקה הברזל בשתי ידיי. אוקיינוס ווירטואלי, זהה לחלוטין לאוקיינוס האטלנטי, בצבע כחול עמוק נפרס מול עיניי ומשרה עליי הרגשה מידית של שלווה. למרות שמדובר באשליה אני מצליח להרגיש חופשי ומאושר לדקה או שתיים. ואז אני נזכר באיוונקה הנעלמת ובפליקס ואני מכריח את עצמי לפסוע אל תוך תא הזכוכית.

"לאן ברצונך לגלוש, אדוני?" שואל קול נשי נעים.

"פונדק הפוני השחור, קוד מספר ZX1841, בבקשה." אני משיב.

התמונה התלת מימדית של סיפון האונייה מתפוגגת ואני מוצא את עצמי עומד באמצע כביש לבנים שחוקות ברחוב סואן. גשם יורד ומרטיב בהדרגה את פניי ואת הז'קט שלי.

"זוז מהדרך, נמושה!" מישהו צועק כשהוא שועט לעברי עם העגלון והכרכרה המסתחררת בעקבותיו.

  אני מפלס את דרכי אל צידי המדרכה, בין כרכרה אחת למשניה, סוחרי תבליני צועקים בקולות עמומים כדי לשווק את הסחורה שלהם, גברות בשמלות מלמלה פרחוניות מתהלכות עם נערות הלוויה שלהן המחזיקות עבורן מטריות כדי שלא יירטבו מן הגשם, ילדים קטנים המוכרים עיתונים מנסים לכסות בשקיות ניילון את הדפים כדי שלא יירטבו.

 הפלטפורמה המדומה הזו, של לונדון מן המאה השמונה עשרה, רחוקה מכל מציאות אפשרית שהכרתי, אך אינני מרגיש את המלאכותיות שבה. כל פיסת אדמה וכל אדם החולף מולי הוא אמיתי בעיניי. האשליה כה עוצמתית שאני מתפתה להאמין בה ונשאב אל תוך לונדון בתקופת הנאורות.

 אני צועד אל תוך פונדק הפוני השחור ונבלע מיד בשאון והמולה של גברים לונדוניים הלוגמים משקאות חריפים על הבר. הפונדק רחב מימדים, עם ראשי חיות מפוחלצות תלויות על הקירות ותקרה גבוהה היוצרת הד מכופל של המולה בין הקירות. אני מוצא את פליקס לוגם גביע בירה משובחת באחת מן הפינות המרוחקות בפונדק. הוא יושב לבדו, כרגיל, משתדל לא למשוך תשומת לב יתרה, ושקוע בקריאת ספר עב כרס.

"פליקס, חברי!" אני מצדיע לו בתיאטרליות מגוחכת.

פליקס הוא בחור בעל ארשת פנים רצינית, מבנה גוף צנום ושיער חום דליל. גם הוא, כמוני, בחר להופיע ברשת כפי שהוא במציאות, אך בשונה ממני, הוא תמיד משתדל למנוע מעצמו תשומת לב מיותרת.

"אתה לא לבוש בהתאם למקום, צ'אד. בפעם הבאה לפחות תחליף את הסמרטוטים האלה לחליפה לפני שאתה מופיע כאן." הוא אומר ברצינות ואני מגלגל את עיניי ותופס מקום בכיסא לידו.

"אתה צודק, בפעם הבאה אני גם אזכור להביא את המגבעת הדמיונית שלי." אני צוחק וממשיך, "בחיי שאני לא מבין מדוע אתה גולש במקומות עם אטמוספרה היסטורית כבדה כל כך."

"זוהי לונדון בשיא פריחתה, תקופת הנאורות, התקופה של המהפכה התעשייתית. האין זה מרגש?! איך אפשר שלא לאהוב להיות כאן?! זה כמו לחיות בספר היסטוריה." פליקס מתרעם.

"בדיוק. למה לרצות לחיות בהווה, היכן שהכל קיים, אם אפשר לחיות בעבר." אני מוסיף בציניות לא אופיינית ואז מחליט להביע עניין בספרו. "מה אתה קורא?"

"מוצא המינים של דארווין." פליקס משיב בסיפוק מוחלט ואני מחליט לא לשתף אותו בדעתי על כך שקריאת ספרים ברשת הוירטואלית היא בזבוז זמן מוחלט. הגיע הזמן לדבר ברצינות.

"אני חייב לדבר איתך על משהו. זה משהו חשוב." אני אומר בקול נמוך.

"אני מקשיב." פליקס סוגר את הספר ובוהה בי בעיניו הכהות בסקרנות.  

אני משחזר בפניו את הודעת הווידאו מאיוונקה אך לא ממהר לשטוח בפניו את הדאגות הכי עמוקות שלי לגביה. אני חושש לחייה, כי תמיד הייתה לה נטייה להכניס את עצמה למצבים מסוכנים עם אנשים מפוקפקים, תמיד רבנו על כך, אך אני לא אומר זאת לפליקס, כי פליקס ואני הכרנו דווקא כשהיחסים ביני לבינה התפרקו. כל מה שפליקס ראה ושמע על איוונקה היה הארס שהשפריץ החוצה מסוף הקשר הזוגי שלנו, הוא אינו מסוגל להבין כמה משמעותית היא הייתה עבורי ועודנה...

"אז מה אפשר לעשות?" אני שואל לבסוף כשפליקס לוגם מהבירה שלו, מהרהר.

"יש לי רעיון. הוא קצת מסוכן אבל-"

"לא אכפת לי אם זה מסוכן, אני רוצה למצוא אותה-" המילים פורצות החוצה מהר כל כך שאיני מצליח לרסן את עצמי.

"צריך לפנות לאשת החתול. היא עובדת באבטחת מידע בוואריפקס. היא תוכל לעזור לנו, אם נצליח לשכנע אותה." פליקס ממשיך להרהר בקול רם.

"וכיצד נמצא אותה, את אשת החתול הזאת?" אני שואל בשקט.

"אז זהו, שכמו כל חתול בטבע, היא באה מתי שמתחשק לה. פשוט צריך לדעת כיצד לפתות אותה."

"מה אתה זומם?" אולי הייתי מצליח להישמע יותר מסוקרן ופחות חושש אם היה מדובר במשחק ולא בחיים של אדם מאד חשוב לי.

אני רואה כיצד תוכנית כלשהי נרקמת במוחו של פליקס והוא מחייך אליי.

"קדימה, תארוז את המגבעת הדמיונית שלך, צ'אד. הגיע הזמן לעזוב את לונדון ולחזור לפורטל הבינלאומי."

*

זוהי רק ההתחלה... ההמשך יבוא :)