פרולוג

פרק 1

פרק 2

"קודם ננסה לפעול לפי חוקים. ואם זה לא יצליח... ובכן, אז לא תהיה ברירה אלא להפר אותם."

זוהי אחת האוניות הוירטואליות הגדולות ביותר שקיימות בפלטפורמת המציאות המדומה. גולשים רבים שהתאים שלהם נמצאים באוניה זו אינם עוזבים אותה כמעט, כי למראית העין, יש בה את כל מה שאפשר לחלום עליו, מחנויות יוקרה, בתי קזינו, מרחצאות ועד לשאר מוסדות חינוך ופנאי.  אחת הסיבות לכך שמקום זה אינו נכלל
ברשימת המקומות החביבים עליי – זוהי הצפיפות. כשאנו נפלטים החוצה, גולשים אחרים, גברים נשים ויצורים מעוותים למיניהם שנוהמים לקראתנו, מאיצים בנו להזדרז ולפנות אתהתא עבורם.

"לתחנת משטרה וירטואלית, אולי יש להם מה להציע." פליקס משיב ומסמן לי לבוא אחריו.

  אנו עוזבים את הסיפון העמוס לכיוון דלתות כניסה מפוארות הפונות אל בטן האונייה. מבפנים, היא רק שלד, כמו פה עם שיניים רקובות המוחלפות על ידי כתרי זהב. העושר הווירטואלי בולט בכל כיוון שאליו אני מביט. נשים בשמלות ערב הנתלות בהתגרות על המעקים בקומות השונות, אורות ניאון נוצצים של בתי קזינו, מופע נוצץ כלשהו מתרחש בפינה המרוחקת מימיננו ושדרן נלהב מצטעק לכל עבר על תחרויות נושאות פרסים על במה כסופה ומוארכת.

תחנת המשטרה הוירטואלית הינה משרד קטן עם תריסים מוגפים במסדרון צדדי בקומה החמישית של האוניה. אם הייתי עובר לידה במקרה, ייתכן ולא הייתי מבחין בה. בפנים, פוגש בנו פקיד משועמם שצופה במסך פלזמה ענק באותה תחרות המתרחשת בצדה השני של האוניה.

"מה רצונכם, בחורים?" הפקיד מפנה בעצלנות את פניו אלינו, כשכל תשומת לבו עדיין מופנה אל המסך. אם כך נראית המשטרה הוירטואלית, מה הפלא שיש כל כך הרבה פשעים בפלטפורמה המדומה, אני מסכם עם עצמי באכזבה.

"אתם משהו מיוחד-" הוא קוטע את פליקס עוד לפני שהצליח לסיים משפט. –"אם אתם מחפשים בחורה, אתם צריכים לפנות לדייטליין, בקומה השביעית, יש שם המון בחורות שיוכלו לקלוע לטעם האנין שלכם, לא צריך לפנות אלי במקרה כזה-"

"תקשיב טוב,חתיכת אפס." אני נוהם. האגרוף נוחת על השולחן מולו בחבטה ומרעיד את ספל הקפה שלו. זה משכיח ממנו את הפלזמה לרגע והוא מוכן להתרכז בנו. טוב ויפה. ופליקס ממשיך.

"אז ככה, אנחנו מחפשים בחורה בשם איוונה דליינטו. קיבלנו ממנה הודעה קולית מאד מוזרה ואנחנו בטוחים שמשהו קרה לה. מה המשטרה הוירטואלית יכולה לעשות במקרה כזה כדי לאתר אותה?"

"יש לך קליטה איטית מאד אבל בסופו של דבר אתה מבין-"

"צ'אד, חבל להתרגז עדיין." פליקס מסנן לעברי, תמיד הרגוע והמחושב בינינו.

  אני מנסה לשלוט בעצמי מבלי לאבד את עשתונותיי אך נדמה לי שהכל מתרחש בהילוך איטי. הפקיד מחפש בעצלתיים את המפתחות לפתיחת הכספת עם מגירות המסמכים. אחר כך הוא מוציא מאחת המגירות כמה סיסמאות סודיות ומקליד אותן אל המחשב בקצב של צב. הוא אינו ממהר לשום מקום רק שהזמן שלנו הולך ואוזל.

"לפי הנתונים שיש לי כאן, בחורה בשם איוונה דליינטו, נקבה בת עשרים ושלוש ממוצא סרבי, אינה מחוברת כרגע לרשת. המחשב אינו מוצא הפעלות פעילות ברשת לפי מספר תעודת הזהות שלה." הפקיד מחייך וחוזר אל הפלזמה שלו.

"זה הכל? זה כל המידע שתיתן לנו?" אני מתעצבן. "אני אומר לך שמשהו רע קרה לה! צריכים לחפש אותה, זאת לא טעות, היא לא הייתה מתקשרת אליי כך סתם ושמעתי צעקות ברקע-"

"זוהי רק המשטרה הוירטואלית, אנו אחראים רק על מה שמתרחש ברשת, חבוב. כרגע הבחורה אינה מחוברת לרשת. אין לי דרכים לאתר את הפעולות שלה בעולם האמיתי. אולי היא פשוט לא רוצה לדבר איתך כרגע, אתה יודע, דברים כאלה קורים במערכות יחסים..." הפקיד עונה באדישות. בא לי לחלוף על פני הדלפק הקטן ולהוריד לו סטירה הגונה. הוא היה מרגיש את הכאב הזה כאן, ברשת, אך זה לא היה משפיע עליו במציאות.

"אתה חייב להקשיב לנו-"

"חייב? אם יש לך בעיות, חבר, תפנה למשטרה בעולם האמיתי או בעצם, אולי עדיף שתפנה לסדנה לטיפול בכעסים, הם ישמחו לקבל אותך שם-"

  אני יוצא בסערה מן המשרד כשדלת הכניסה כמעט עפה מציריה מאחוריי ופליקס משתרך בעקבותיי.

"אם לא היינו יוצאים משם אני נשבע לך שהייתי חונק אותו! פקיד מזורגג-" אני משתנק ואז עוצר את עצמי כדי להירגע.

נשימות ארוכות פנימה.
לשאוף ולנשום...

"לא יצאנו משם בהפסד." פליקס משיב ברוגע. דברים כמו המזג החם שלי אף פעם לא הפריעו לו, הוא תמיד התייחס אל הזעם שלי כמו למשב רוח חולף.

"מה זאת אומרת?"

"בזמן שהיית עסוק בלהפחיד את היצור האומלל אני העתקתי את כתובת ההתחברות האחרונה של החברה האבודה שלך לפנקס שלי. זהו רק פרט זעיר אך משמעותי שהפקיד האדיב כל כך לא טרח לשתף אותנו בו."

"אתה מתכוון לכתובת הפיזית שבה איוונקה נמצאת?"

"זהו תיעוד ממוחשב של הכתובת האחרונה בעולם האמיתי, ממנה היא התחברה לרשת. אולי זה לא נותן לנו הרבה, אך זהו קצה חוט."

אני חוטף מידיו את הפנקס וקורא את הכתובת בזמן שאני מסדיר את נשימתי.

"רחוב וושינגטון 249, סנטרל 51123, ניו יורק המזרחית."

"אכן כך."
פליקס מהנהן, מתענג על הניצחון הקטן שלו.

גילינו משהו, מכאן אפשר להתקדם. איני יודע אם זהו ביתה של איוונקה או רק מקום שהיא עברה בו בחטף בנסיעותיה, כי היא תמיד אהבה לנסוע ממקום למקום, אך באותו מקום מישהו וודאי יוכל לספר לנו משהו אודותיה.

"אתה גאון!" אני קורא לעברו בפרץ ראשון של שמחה אמיתית.

"אכן כך."
פליקס מחייך בסיפוק עצמי כשאנו חוזרים בחזרה אל הסיפון החיצוני.

"עכשיו רק צריך להתנתק מהרשת ולחפש אותה בניו יורק."

  הרעיון להתנתק ולהתחבר אל העולם האמיתי אינו קוסם לי. אינני היחיד שחושב כך, כי מרבית האוכלוסייה המודרנית בוחרת לשקוע ברשת הווירטואלית ולא לבלות את זמנה מחוץ לביתה. אני אפילו לא יודע אם אותן מדשאות ירוקות שפעם נשתלו מחוץ לבית שלי עדיין קיימות או שכבר אינם, אם אותם בניינים מרובי הקומות שהחלו להיבנות מסביב כבר גמורים או אם אותה מאפייה קטנה שפעם כה אהבתי לבקר בה עם איוונקה עדיין עומדת על רגליה. זמן רב כל כך לא עזבתי את הדירה ורק המחשבה על כך שאראה אור יום אמיתי מעוררת בי בחילה.

"עדיין לא הגיע הזמן להתנתק, צ'אד." פליקס ממהר להרגיע אותי. "לצאת מן הרשת תהיה האפשרות האחרונה שלנו."

"מה עוד אפשר לעשות?"

"אמרתי לך,קודם נפעל לפי החוקים וכך עשינו. כעת, הגיע להפר אותם ולשם כך צריכים לפתות את אשת החתול ליילל לכיוונינו."

*

  משרדי מטאליק, המקום הווירטואלי בו פליקס עובד, שונים מכל מה שאיי פעם דמיינתי בהקשר למקומות עבודה של מעצבים ווירטואליים. אני זוכר את ההלם הראשוני שתקף אותי כשרגליי שקעו בקרקע הבוצית ברחוב חד סתרי מדומה של בלוקים אפורים וחסרי כל צורה שנתמכו זה בזה והטילו צל מחשיד על פניי. קרני השמש התחבאו להן והותירו רק שאריות של לחות וערפל. ודווקא כאן, לכאורה במקום ללא כל רמז לדמיון ויצירתיות, ישבו ועמלו האנשים המוכשרים ביותר שהכרתי. 

   פליקס מוביל אותי לבניין עם הספרה 6 ופותח עבורנו את שארי הברזל למשרד שלו. מבפנים, המקום מזכיר את אולם הספורט הישן בתיכון אליו הלכתי בלונדון. אני זוכר את המבנה המעופש כל כך טוב כי השיעור היחיד שלא הייתי מבריז ממנו בקביעות היה שיעור ספורט. בשאר השיעורים הרשיתי לעצמי להופיע פעמים נדירות יותר לפי ראות עיניי.

"תסגור את הדלתות אחרייך, צ'אד. אסור שמישהו יראה מה אנחנו מעוללים פה." פליקס נוהם.

   בתוך האולם לכל צעד שלנו יש הד וקור מקפיא את ריאותיי בכל נשימה. בפינה השמאלית יש כמה כסאות, שולחן עם מחשב ומקלדת ואוסף נכבד של שרטוטים וספרים. אני מתיישב לצדו של חברי כשהוא מדליק את המחשב ואנו ממתינים, תחילה, בוהים במחסן הריקני.

"זה מדהים, זה פשוט מדהים." אני נפעם.

כך נראית בנייתה של פלטפורמה ווירטואלית. פליקס עוסק בבנייה במשך שבועות, בציור, השקעה ועיצוב של רציפים מדומים שאותן מזמינות חברות שונות בשוק. לדעתי, זוהי העבודה הכי מגניבה שיש.

   כשסיימתי את ארבעת שנות הלימודים לתואר אדריכל ווירטואלי – למרות רוחם של הוריי - הייתי צריך לשכנע מעצב כלשהו לעזור לי עם פרויקט הגמר שלי. וכך הגעתי לפליקס ושכנעתי אותו (בלי התנגדות יתרה) לבנות עבורי הרציף המדומה שתכננתי וציירתי. באתי אליו עם ערימה של שרטוטים והרציף שדמיינתי התעורר לחיים בעזרתו של פליקס. מאז לא הפסקנו להיות בקשר והפכנו גם לחברים הכי טובים בדרך.

  עבורי,ההתרגשות הגדולה ביותר עודנה היא לראות כיצד שרטוט הופך להדמיה.

"מוצא חן בעינייך? זה רחוב שאני בונה לבית המרקחת של רג'יס. רק התחלתי עם העיצוב, הכביש עדיין קטוע, אל תשפוט אותי בחומרה בעיניי האדריכל שלך." פליקס ממלמל בצניעות.

אני קם מכיסאי כדי לבחון מקרוב את היצירה שלו. אני מהלך בין הבניינים, מעביר ידי בענפי העלים שעל העצים ומתבונן מבעד לחלונות.

"בנייה מדויקת וזהירה להפליא." אני משמיע את דעתי בקול רם, מעמיד פנים שאני אדריכל חשוב, ולא סתם בינוני. "יש הקפדה על מירב הפרטים. הזוויות נכונות. הייתי רוצה לראות את השרטוטים."

בעודי מפשפש בדפים המקושקשים עליהם פליקס שרבט ללא הרף ובודק את יצירת האומנות שלו, פליקס מקליד משהו בקדחתנות במחשב.

אני נורא עסוק בשרטוט של הבניין השמאלי, עם גג הרעפים, כשאני מתחיל לשים לב למשהו שלא כשורה. הצורות הווירטואליות מתחילות להתעוות כמו מפלצות מחימר. הקרקע הווירטואלית מתחילה לרעוד וההדמייה מתחילה להתפרק.

"לא! פליקס! כל מה שעבדת עליו!" אני מצטעק ומתרומם מכסאי, מנסה להניע אותו מן המחשב.
"תראה, הבניינים מתמוטטים והעצים מתחילים להימחק-"

"שב בשקט, צ'אד. אתה עוד תגרום לאחרים לבוא לכאן לרחרח. תסמוך עליי-"

הרוגע של פליקס משאיר אותי המום ומזועזע.

"תסביר לי מיד למה אתה משמיד את הפלטפורמה שעבדת עליה כל כך קשה?"

"כי זו הדרך היחידה לגרום לה לבוא. אשת החתול תופיע כאן בקרוב." פליקס נשען לאחור על כסאו ובוהה בעיניים ממוזגות בהרס שזרע במו ידיו.

"לא יכולת למצוא דרך אחרת לגרום לה לבוא?" אני צועק וקולי המופתע חוזר אחריי וגורם לי לחשוב כמה מגוחך אני נשמע.

"יש קורבנות שצריך להקריב, למען חברים." הוא מושיט לי את ידו ואני לוחץ אותה חזק מכפי שאני רוצה. אף פעם לא ביקשתי ממנו להרוס את העבודה שלו למעני. אם הייתי יודע שזה מה שהוא מתכוון לעשות לא הייתי מסכים לכך לעולם.

"את העבודה שלי אני כבר אשלים מאוחר יותר." הוא מרגיע אותי ואת עצמו גם יחד. "אשת החתול מגיעה רק כשהיא מזהה פעילות רשתית משובשת. ככה זה עם אבטחת מידע."

והוא צודק. דמות נמוכה פותחת בחריקה את דלתות הברזל וצועדת פנימה הישר אל תוך החורבה של ההדמיה ההרוסה. אני מבין מיד מדוע הדביקו לה את הכינוי הזה.

  מסיכה כהה עם אוזניים שחורות מכסה את עיניה ואפה. לגופה חולצה אפורה רשמית מכופתרת, מכנסיים שחורות ודקות גזרה ומגפיים כסופות ארוכות המגיעות עד לברכיה. על מתניה תלויה חגורה לבנה עם אקדח ושלט כלשהו ומאחורי כתפיה גלימה שקופה. היא נראית כדמות קומיקס בעיניי. לפני שאני מצליח לעצור את עצמי שפתיי מתעקלות לכדי חיוך אווילי.

"זיהיתי פעילות רשתית משובשת כאן לפני מספר דקות." היא מתקרבת אלינו וחוצה את שאריות ההדמיה כדי להגיע אל השולחן. "מה מתרחש כאן? הייתכן ואתם קוראים לי סתם?"

 גופו של פליקס מתאבן מעצם נוכחותה הקרובה. הוא אינו מסוגל להוציא מילה מפיו. הנה תפסתי אותו ברגע של חולשה. החיוך שלי מוסיף להתרחב. איני מצליח להבין כיצד הדמות הקטנה והמצוירת הזאת תוכל לעזור לנו.

פליקס בוודאי השתגע,מאהבה. אני מחליט.

"אנחנו לא קראנו לך ס-סתם, ס-סקרלט." הוא ממלמל.

"איך אתה מעז להשתמש בשמי הפרטי? כרגע אתם נמצאים תחת פיקודי ופיקודה של אבטחת המידע הווירטואלית. התייחסות בשם הפרטי היא בניגוד לחוקים." קולה מאיים אך גופה כה קטן שאיני יכול לקחת את האיום ברצינות. פליקס, לעומתי, רועד כמו עלה באחת מן ההדמיות שבעצמו עיצב.

"סלחי לנו,גברתי." אני מתנדב להושיע את חברי. "חבר שלי כאן, חשב שנזדקק לעזרה שלך בחיפוש אחר בחורה שאבדה לנו ברשת-"

"ולמה הוא חשב כך?" קולה הופך למתכתי. כשהיא מפנה אל פליקס את מבטה אני מבחין בשיער החום הגולש האסוף מאחורי גבה.

"אני מצטער, ס-סקרלט, אני מתכוון, גברתי. עזרת לי פעם לחלץ את הפלטפורמה שבניתי מהאקרים, לפני חצי שנה, אולי את זוכרת עדיין-" פליקס ממלמל. אני ממש מתחיל להרגיש את המבוכה שהוא חש. בא לי לקחת מטף לכיבוי אש ולהשפריץ עליו מים כדי שיירגע.

מישהו כאן לא שולט היטב בעצבים שלו. וזהו לא אני.

הדמות הקטנה נעצרת ועיניה פונות אל ההרס הווירטואלי.

"הרסת את ההדמיה כדי לזמן אותי? אתה לא חושב שזה מעשה פתטי למדי?"

"ל-לא הייתה לי דרך אחרת לקרוא לך." פליקס מנסה להתאושש. "אנחנו זקוקים לעזרה שלך."

"אתם קוראים לי במצב שאינו מצב חירום, אני יכולה לקנוס אתכם על כך." קולה עדיין חמור אך הטונים מתחילים להצטנן. עיניה בוחנות אותי מבעד למסכה בסקרנות. "ומי אתה? אתה בטח הגית את הרעיון הטיפשי הזה-"

"אני מחפש את חברה שלי, חברה לשעבר, בעצם. היא אינה מחוברת לרשת והגיעה אליי הודעה מדאיגה. אני חושש מחטיפה או משהו יותר גרוע מזה. פליקס חשב שתוכלי לעזור לנו בדרך כלשהי."

היא מתיישבת על השולחן בחוצפה, על השרטוטים שקודם צפיתי בהם, ביני לבין פליקס, ומנענעת את רגליה קדימה ואחורה בילדותיות. ממש בוגר יחסית לעובדת מדינה אני חושב בבוז.

"אני אשלם לך." אני אומר בקול תקיף. "איזה סכום שתרצי, אם תוכלי לעזור לנו."

"אני לא זקוקה לכסף שלכם." היא מנופפת בידה הדקה בבטלה. "כדי לאתר מישהי שנעלמה אני צריכה להסתבך עם החוק. אני צריכה לפרוץ למאגרי מידע של הרשת ולחפש בערימות אינסופיות של תיקיות. אני לא חושבת שאעשה זאת למענכם."

לעזאזל.

"תגידי לנו, מה כן נוכל לעשות למענך." אני מנסה שוב. "אני אדריכל ווירטואלי, פליקס, הוא מעצב. אנחנו יכולים לעצב עבורך כל פלטפורמה ווירטואלית שתרצי."

"תגידו תודה שאני לא מגישה תלונה נגדיכם, צ'אד ג'ייקובס ופליקס מונטגומרי. לא כדאי לכם להסתבך עם החוק אחרת אני אבוא לטפל בכם אישית. ואני איהנה מכך בהחלט."

היא מסובבת אלינו את גבה ופונה אל היציאה. דמותה הקטנה הולכת ומתרחקת בין השלוליות המדומות. במציאות היא יכולה להיות כל אדם, אישה מבוגרת הנהנית לצחוק על חשבונם של אחרים או נערה צעירה וחסרת בטחון המתחבאת מאחורי מסיכה של כוח, אך כל זה לא משנה כאן, ברשת הוירטואלית. התפקידים אינם מחולקים
לפי גיל, צבע או מין.

"בבקשה, סקרלט.
רק תעזרי לי למצוא אותה. אני מתחנן."

אני לבטח נשמע נואש ומסכן בדיוק כפי שאני מרגיש, כי הקול שלי גורם לה להסתובב בחזרה כשהיא כבר עומדת ליד הדלת.

"למה אתה רוצה למצוא אותה כל כך?" עיניה ננעצות בשלי ישירות, קודחות בהן חורים, חופרות ומוצאות את האמת.

אני חושש שהיא הולכת לעצור אותנו, או לפחות לקנוס אותנו ומתכונן להגן על עצמי או להתנתק, אך היא לא מכוונת את השלט הזעיר אלינו. היא מכוונת את השלט אל ההדמיה ההרוסה של פליקס.

"איך עשית את זה..." הקול החלוש של פליקס בקושי נשמע.

"רחוב יפה דווקא, התרשמתי לטובה." היא מעירה בלי להניד עפעף. "החלטתי שאני אעזור לכם. אך תהיו בטוחים שלא תצאו מכך בזול, שניכם."

*

חברים יקרים, אשמח מאד לקרוא את התגובות שלכם! כמחברת, אני שואבת מכך הרבה השראה, גם מהערות וגם ממחמאות! חשוב לי לדעת שאתם כאן, קוראים את הסיפור! 

הפעם פינקתי בפרק ארוך במיוחד, מקווה שנהניתם!

המחברת.