חברים יקרים, בשעה טובה עולה פרק 3 :) היה לי קצת קשה לכתוב אותו... ובקרוב תבינו למה! מקווה שתהנו וכמובן שתגיבו :)

פרק 3

  תחושת כבדות, כמו גוש ברזל, ממלאת את בטני. אני עוזב את הדירה בפעם הראשונה מזה חודשים ארוכים. כשאני נועל את הדלת, משאיר מאחור את המערה החשוכה שלי, עם הבגדים המלוכלכים ואי הסדר שהתרגלתי לחיות בתוכו, הבחילה מציפה אותי. אני חייב להתמודד עם כל מה שנאבקתי כדי לשכוח. במציאות המדומה אין כיעור, אין דיספרופורציה וחוסר צדק, הצבעים חדים, המראות מעוררים והגלישה משכרת חושים. כאן, בחדר המדרגות של הבניין העלוב בו אני מתגורר, הצבעים הדהויים והריחות המצחינים של המציאות סוטרים על לחיי.

  אני חווה כאב בכל צעד חולף, בכל תנועה, השרירים מנוונים ממחסור בתזוזה וכל גופי רועד וחורק כשאני מתאמץ לזוז מהר יותר. עד מהרה אין אוויר בריאותי. אני המום ומזועזע ממצבי הגופני הרעוע. גופי הולך ומתפרק לחתיכות.

  כשאני יוצא החוצה, מתנשם ומתנשף מן הירידה הארוכה במדרגות, מזג האוויר סוער מקבל את פניי. עוד לפני שאני מבחין בג'יפ השחור שבו פליקס יושב, רוח עזה מנשבת וגשם של סוף נובמבר מכה באספלט. הקור כמעט בלתי נסבל. אני עוטף את עצמי במעיל, חוצה בריצה את הכביש, ונבלע בתוך המכונית.

"מוכן לנסיעה?" פליקס שואל במצב רוח מרומם. הוא לא רטוב וקצר נשימה כמוני.

אני מהנהן.

לוקח לי זמן מה להסתגל לנוכחותו. גם כאשר גולשים בפלטפורמה המדומה מבלי לשנות את המראה החיצוני, הרשת מעוותת קמעה את הדמות כדי ליצור אשליה של שלמות. פליקס שיושב לצידי אינו חסון ובריא כפי שאני רגיל לראות. למעשה, פליקס האמיתי רזה וכחוש עם עיגולים שחורים מתחת לעיניו.

"גם לך יש את התחושה שהכל קורה בהילוך איטי במציאות?" אני מגמגם לעבר פליקס שמתניע את המכונית. "אני בקושי זז. אני מרגיש כמו נכה."

"בילית זמן רב מדי ברשת, חברי." פליקס משיב בעודו משרטט מפה באצבע המורה שלו על מסך מגע קטן. "אני קובע את המסלול שלנו לניו יורק עם שתי עצירות כדי למלא דלק ועצירה אחת במוטל ליד יורקסטר כדי להעביר את הלילה."

"לא נוכל לוותר על המוטל? בלעדיו נגיע מהר יותר לניו יורק."

"זוהי נסיעה של יומיים לפחות, צ'אד. חייבים לאגור כוחות כדי להגיע רעננים למקום האחרון שבו חברה שלך נראתה." פליקס מתחיל את הנסיעה ומעביר הילוך.

חברה לשעבר, בא לי לומר אך איני מתקן אותו.

"תיבת הילוכים ידנית? זה רכב עתיק! לא מצאת מכונית עם תיבת הילוכים אוטומטית?" אני משלב את ידיי על חזי.

"הג'יפ הזה הוא הבחירה הטובה ביותר שלנו. תיבת הילוכים ידנית הרבה יותר איכותית מאשר אוטומטית." פליקס משיב ברצינות. "איני רוצה לנהוג באוטו שייסע במקומי, אני רוצה לשלוט בתנועותיו. תגיד תודה שיש לנו רכב בכלל, הרישיון שלי פג תוקף והמוכר היה מוכן להעלים עין ולהשכיר את הרכב בכל מקרה."

"שנים לא נהגתי על הילוכים."

"ננהג בתורות. ברגע שתשב מאחורי ההגה אתה תיזכר כיצד נוהגים." פליקס מסנן ומדליק את הרדיו. אני מניח שאין סבלנות לשמוע את הקיטורים כפוי הטובה שלי ומסיט את מבטי אל החלון.

  מבעד למסך של גשם בבניינים מרובי קומות מקיפים אותנו, עוברי אורח בודדים הולכים על המדרכה לצידי הדרך במרץ עם המטריות שלהם, חלונות ראווה חשוכים חולפים על פנינו כהרף עין. כשאנו יוצאים מן העיר אין כמעט על מה להסתכל מלבד גושי בטון מאסיביים של כביש מהיר ופנסים גבוהים ומאיימים הדולקים באור לבן מסנוור בצבע של הברק שמבזיק בין העננים.

  המציאות החדשה אליה התעוררתי גורמת לי לתחושת ריקנות. אני עוצם את עיניי ונותן לשירים השקטים ברדיו ולקצב הנסיעה המונוטוני להרדים אותי.

מהר מאד אני נבלע אל תוך חלום. כמעט שכחתי כיצד ישנים, מרוב שביליתי זמן רב כל כך מחוסר הכרה בעודי מחובר לרשת. החלום שצף בתודעתי עשוי מרצף מקוטע של תמונות הנעות בתפזורת.    איוונקה יושבת ומשרטטת משהו בבלוק ציורים שלה. היא ישובה על עדן החלון בביתי, לבושה בפיג'מה לבנה ונעלי בית מפרווה. השמש מעניקה לשיערה גוון זהוב במיוחד. כשהיא מרימה את עיניה מהשרטוט היא מחייכת אליי.

"אתה אוהב את מה שאתה רואה, אדון ג'ייקובס?" בקולה יש טון מתגרה. איני מצליח לקבוע אם זהו רסיס של זיכרון או רק חלום.

"מה את משרטטת לך שם?" אני שואל ומנסה להגניב מבט אל בלוק הציורים שלה.

"זה סוד." היא סוגרת את הבלוק כשאני צועד לקראתה. "יש לי תוכניות גדולות לעתיד צ'אד. בפלטפורמה המדומה יש כל כך הרבה גבולות לפרוץ, האפשרויות בלתי מוגבלות ואני אהיה זאת שאפרוץ אותם. אני אגלה משהו חשוב, אני יודעת את זה. לכן איני אוכל להישאר כאן יותר, בבוא הסתיו אני אעזוב את הבית שלך."

"ואת חושבת שאני אשחרר אותך בקלות?" אני מבטל את דבריה בהינף יד. היא תמיד אהבה לשחק איתי משחק לגרום לי לרצות אותה עד שהייתי משתגע. "את חושבת שפשוט אתן לך ללכת? אני אלך אחרייך לכל מקום שתלכי, את יודעת את זה."

"אתה לא תוכל לבוא איתי וגם לא תצליח לכבול אותי כאן לנצח." לחייה מאדימות בלהט. "אני לא האסירה שלך." 

אני מתקרב אליה כדי לנשק את שפתיה המזמינות אך בשנייה שאני נוגע בלחייה התמונה מתחלפת ואני מוצא את עצמי עומד ברציף של תחנת רכבת. יש לי תחושה מוזרה שהייתי כאן בעבר למרות שאיני מצליח לפענח היכן אני נמצא בזמן של חלום.

אני ממתין לבואה של הרכבת כשילד קטן, עם שיער שחור וכובע מצחיק, שבורח מאימו מסיח את דעתי מן ההמתנה. אמו צועקת עליו כדי שייזהר ורודפת אחריו על הרציף, מתנשפת מריצה. כשנדמה לה שהיא תפסה אותו לפתע הילד חומק מזרועותיה וקופץ אל הפסים.

האם צורחת בצעקות מחרישות אוזניים. מישהו חייב להציל את הילד הזה. הוא קפץ על הפסים. אך מי יעשה זאת עם לא אני? אף אחד אחר מסביבנו אינו מבחין במה שמתרחש. אני יודע שאני אמור לחלץ את הילד לפני בוא הרכבת אך רגליי נטועות במקומן. האם ממשיכה לצעוק וחוסר האונים שלה גורם לי לאבד את עשתונותיי. פתאום אני רואה את הבזק הרכבת ממרחק והזמן הולך ואוזל. הילד הולך להידרס אם אף אחד לא יעשה משהו ויציל אותו. הוא שרוע בכאבים על הפסים, אוחז ברגלו בכאב. הצעקות ממשיכות. הרכבת מתקרבת יותר ויותר –

"צ'אד?" ידו של פליקס דוחקת בי מרפק ואני פוקח את עיניי בבעתה. "אתה בסדר?"

"היה לי סיוט." אני ממלמל, מנסה לגרש את קורי השינה מעיני. הרציף עם הרכבת והפסים נעלם. אני רואה רק שורה של מכוניות מתחת לסכך מברזל.

"איפה אנחנו נמצאים?"

"בתחנת דלק בצ'רינגס פלייס. כל הדרך רעדת מתוך שינה, כבר התחלתי לחשוש." עיניו בוחנות אותי בקפידה כפי שבודקים שרטוט ויראטולי. "הבאתי לנו קפה וקרואסונים מהחנות. תשתה קצת, זה יעיר אותך."

מה שהכי מטריד כרגע הוא אינו החלום על פסי הרכבת, אלא החלום הראשון שחלמתי. איני מצליח להיזכר אם מה שחלמתי על איוונקה קרה באמת או שהיה זה רק תוצר של דמיוני. איני מבדיל בין זיכרונות לבדיה כשמדובר בה.

אני לוקח את הקפה המהביל וקרואסון משקית הנייר שהוא מציע לי. אני מרגיש כמו ילד קטן וחסר אונים וההרגשה הזאת מגעילה אותי. ממתי רחובות ובניינים אפורים מדכאים אותי? ממתי חלומות בלהה מטרידים אותי כל כך? אני חייב להתעשת.

"אחרי ההפסקה הזו אני יושב מאחורי ההגה." אני מודיע בהחלטיות.

"אתה בטוח?"

"יצאנו למסע הזה באשמתי, לכן אני צריך להיות זה שינהג מעכשיו." אני משיב בקול תקיף ולוגם מהקפה המר. אנו לוגמים מן הקפה בשתיקה ופליקס מכרסם ברעבתנות את הקרואסונים שבשקית. כשאשב מאחורי ההגה לא תהיה לי הזדמנות להירדם ולחלום עליה. רק אז אני אהיה מוגן מפני השפעתה האוהבת והארסית על חיי.

*

 יורקסטר אין הינו מוטל קטן ודל תקציב הנמצא בשולי הדרך. השלט "יש חדרים פנויים" זוהר בצבעי ניאון ירוקים בוהק בחשיכה למרחקים. אנו מגיעים אליו בשעות הלילה המאוחרות ואישה זקנה היושבת מאחורי הדלפק מרימה בעייפות את עיניה. היא מביטה בבגדינו המרופטים, הספוגים במים, ומקמטת את מצחה ברוגזה.

"חדר אחד לשניים." אני אומר ומוציא את הכסף מהארנק שלי.

"אתם מטפטפים מים ובוץ על השטיח שלי." היא נוהמת. "שום חומר ניקוי אינו מצליח להתמודד איתו. אני מנקה את השטיח הזה במו ידי. "

עיניי נופלות אל השלוליות שנוצרות מתחת לנעלינו. הדרך שעשינו מן הג'יפ למוטל אומנם הייתה קצרה אך גם בוצית וחלקלקה. פליקס ממהר להוציא שטר נוסף מארנקו.

"כמובן, אנחנו מבינים. זה בשביל הטרחה, גברתי."

תמיד מנומס ואדיב כל כך כלפי גברות זקנות. פליקס מסוגל להקסים אותן ברגע בעוד שאני לרוב סולד מהן.

"חדר מספר 9. הנה המפתח."

החדר עצמו חשוך ומעופש בדיוק כפי שדמיינתי. קירות ערומים עם צבע מתקלף, שני מיטות יחיד העומדות זו לצד זו עם מצעים מכובסים יתר על המידה, מנורת לילה בודדה המעניקה לחדר גוון צהבהב. השירותים והמקלחת אינם נכללים בתוך החדר. הם נמצאים בקצה המוטל ליד הקבלה.

"קיבלנו את החדר המפואר ביותר." אני אומר בציניות ונוחת ביחד עם בגדיי המלוכלכים על המיטה מימין.

"זה רק לכמה שעות." פליקס משיב. "ואני במקומך הייתי מתקלח אבל כנראה שכבר מאוחר מדיי במקרה שלך. אתה לא שומר על היגיינה בסיסית, מי יודע מי שכב על המצעים האלה ואתה נוחת עליהם עם לכלוך ובוץ!"

"אל תדאג, חברי. מקסימום אני אישן על הרצפה, כי גם היא וגם המזרון קשים באותה מידה."

פליקס מגלגל את עיניו וממלמל משהו נוסף על היגיינה ומקלחת ועוזב אותי בחדר לבדי. כשהוא חוזר הוא מתפשט עד לתחתונים ונכנס למיטה. אני מכבה את מנורת הלילה והאפלה כבדה משתררת בחדר. אני מניח את ידיי מאחורי ראשי ובוהה בתקרה החשוכה. אני שומע את נשימותיו של פליקס ואת נשימותיי שלי עולות ויורדות בבית חזי. מבחוץ, הגשם ממשיך להלום בעקשנות והרודף מתדפקת על החלונות ברשעות.

"פליקס?" אני לוחש.

"מה? אתה פוחד מהחושך? רוצה שאחזיק לך את היד?" הוא ממלמל בעצבנות. "אני רוצה לישון, צ'אד."

"פשוט חשבתי על משהו," אני ממשיך. "חשבתי על איוונקה, מה אם באמת נמצא אותה בניו יורק? מה עם שום דבר רע לא קרה לה וכל זה, זוהי רק אי הבנה? מה אני אגיד לה? איך אני אתייצב מולה?"

פליקס שותק זמן מה לפני שהוא מגיב.

"אתה מתאר את המקרה הכי טוב, צ'אד. אני לא מבין, לא רצית למצוא אותה?"

"רציתי. אני רוצה. פשוט..." קולי נשבר. "כשנפרדנו, בעצם, כשהיא עזבה אותי, נאמרו הרבה דברים שאי אפשר לקחת בחזרה. את הדברים האלו אי אפשר לשכוח ואני בטוח שגם היא לא שכחה אותם. עשיתי הרבה דברים שאני מתחרט עליהם."

"אני זוכר שהכרתי אותך בתקופה שהיה לכם רע ביחד." פליקס ממלמל בקול עמום. "הריבים שלכם, הצעקות, שבירת הצלחות, האיומים..."

"אם רק הייתי מצליח לשחרר אותה בקלות," אני אומר יותר לעצמי מאשר לחברי. "אם רק הייתי נותן לה את החופש שהיא רצתה. נאבקתי כדי להבין אותה ולא הצלחתי. לא הצלחתי לקלוט שהיא העדיפה את הטיולים שלה ואת הפרויקטים הסודיים שלה. אפילו את הלימודים שלה היא לא השלימה. הרציף הווירטואלי שהיא החלה לבנות לפרויקט הגמר שלה נשאר חצי בנוי."

"אימא שלי תמיד אמרה לי שאהבה אמיתית היא היכולת לשחרר את הבן אדם שאוהבים לחופשי." פליקס אומר לאחר שתיקה ארוכה מהולה במחשבות.

  אף פעם לא חשבתי שנגיע עם פליקס לשיחות על היחסים הקודמים שלי, תמיד דיברנו על ענייני עבודה וניהלנו שיחות חולין בלי לחפור יותר מדי לעומק בתוך הפרטים המעיקים בחיינו. אך אני מניח שאם אנו נוסעים כדי לפשפש בעבר הגיע הזמן לפתוח פצעים ישנים כדי לדעת כיצד להתמודד עמם בהווה.

"ומה אם אגיד לך שאף פעם לא הצלחתי לשחרר אותה?" אני מנמיך את קולי. "מה אם אגיד לך שאני תמיד חושב עליה, גם כשאני ברשת, המחשבות התקבעו במקומן והפכו לחלק ממני. כשאני ער איני מצליח להדחיק אותה בכלל. אני תמיד חושב איפה היא, מה היא עושה ומה היה קורה אילו הייתה איתי. הזיכרונות ממנה אוכלים אותי. היא אוכלת את כל החשק שלי להמשיך לחיות בלעדיה."

"אני לא מומחה למערכות יחסים, צ'אד, אתה יודע את זה, אבל אני מניח שמה שאתה מתאר זו לא אהבה אלא אובססיה." פליקס משיב לבסוף ושנינו משתתקים.

איוונקה היא אובססיה. כך הוא אומר. אך מהי אהבה אם לא שיגעון שטורף את כל החושים?

אני מסתובב עם גבי אליו ועוצם את עיניי בתקווה שחלום נוסף עליה לא יפרוץ את חומות ההגנה שבניתי לי. וכעבור שעות ארוכות של הרהורים אני נרדם.

*

היום השני של הנסיעה עובר בשקט יחסי. איננו מדברים כמעט כי כל אחד מאיתנו שקוע בבועה שלו, במחשבות מאד מרוחקות זו מזו. אני מערבל ומערבב בראשי את המחשבות עליה ואיני מצליח להתנתק ממה שפליקס אמר לי בלילה. אני נמצא בקרב המתחולל בראשי כשאיני יודע איזה צד ינצח ואיזה יפסיד.

ככל שאנו מתקרבים ליעדנו אני מרגיש עצבני יותר ובטני מתהפכת בקרבי. אני מתרגש וחושש בו זמנית לקראת מה שצפוי לנו. בשעות הערב המאוחרות אנו מגיעים לניו יורק. גורדי השחקים משקפים את העננים הכהים התלויים גבוה מעל ושורה של מפעלים תעשייתיים העולים זה על זה, גורמים לעיר הצפופה והענקית להיראות כאילו היא עולה על גדותיה. העיר הזו מלאה באנשים ומכוניות הצופרות ומצפצפות זו לזו בכל הזדמנות. כל ההמולה הזו בכבישים במרכז העיר יוצרת רעש כמעט בלתי נסבל. אך המנווט החכם של פליקס מוביל אותנו הרחק מן המרכז, היכן שיש יותר שקט ושלווה, בין רחובות פתלתלים העולים ויורדים בשבילים פרועים ברחבי העיר הקוסמופוליטית הזאת.

כשאני רואה את השלט רחוב וושינגטון משהו רך מקפץ בתוכי.

"הגענו. זה כאן, זהו הבניין שרשום בכתובת שיש לי." פליקס מצביע לשמאלי. אנו מהנהנים זה לזה בהבנה. אני מכבה את המנוע ואנו יוצאים אל רחובותיה הקפואים של ניו יורק. מזג האוויר נהיה קצת יותר נוח ופחות מאיים. הגשם הפסיק לרדת והרוח שככה במקצת. לפחות לא נהיה רטובים וספוגים במים ובוץ הפעם כשנציג את עצמינו מול דיירי הבית.

 אנו מתקרבים אל בית דו קומתי בינוני עם חצר קטנה בכניסה וגרם מדרגות צר מאבן המוביל לדלת עץ גדולה המעוטרת בתחריטים שונים. מרבית החלונות מוחשכים מלבד אור זעיר, כנראה מנורת לילה או נר, הבוקע מהחלון הימני בקומה השנייה.

ליבי מאיץ בפעימותיו כשאנו עולים בגרם המדרגות ולאחר היסוס קל דופקים בדלת הכניסה. איננו יודעים מי ומה מצפה לנו מבעד לדלת. התקווה הכי גדולה שלי שהאדם הזה, מי שזה לא יהיה, יוכל לכוון אותנו כדי שנוכל למצוא אותה בהקדם.

אנו ממתינים בחשכה אך שום דבר לא קורה.

"אתה חושב שאין אף אחד בבית?" פליקס לוחש.

"זה לא הגיוני, שנינו ראינו את האור הקטן בקומה השנייה. מישהו ער בבית הזה ואנחנו נגלה מי זה." אני אומר בנחישות.

קרקוש מנעולים מגלה לנו שמישהו עומד מאחורי הדלת. היא נפתחת לכדי חריץ ומגלה דמות עם עיניים כהות בחשכה מוחלטת.

"מי אתם ומה רצונכם?" נובח קול מאיים של גבר.

"אנחנו חברים של איוונקה, אדוני." אני מנסה לשמור על קור רוח למרות המצב המוזר. "תוכל לתת לנו להיכנס? קוראים לי צ'אד ג'ייקובס וזהו פליקס מונטגומרי, חבר שלי. נסענו יומיים כדי להגיע לכאן-"

הדמות איננה אומרת דבר. במקום הזאת, היא זזה הצידה כדי לפתוח לנו את הדלת ואנו פוסעים פנימה אל תוך שחור מוחלט. תחושה מוזרה של חוסר אונים אופפת אותי. לשנייה אחת אני ופליקס עומדים זה לצד זה בחשיכה מוחלטת, המומים ומבולבלים. בשנייה לאחר מכן אנו שומעים צעדים נמהרים. מגפיים גבריות.

"תפסו אותם מהר ותקשרו אותם באזיקים!" הדמות שפתחה לנו את הדלת נובחת. אנו מנסים לזוז אך הדלת ננעלת מאחורינו.

"מה הולך פה? היי! אל תגעו בנו!"

אני נאבק בכמה זוגות של ידיים המושכות אותי בכוח אל הרצפה. אני שומע את זעקותיו של פליקס ואת צליל החבטה כשגופו מוטח ברצפה. הפחד מפעפע בעורקיי. מי הם האנשים הללו? מדוע הם קושרים אותנו? מדוע יש חושך?

שניים מהם חובטים בי. איני יודע מי הם ואני כה חלש ומותש שאיני מצליח לגבור עליהם. הם רבים מאיתנו. והם מפילים אותי על הרצפה, עם הפנימה כלפי מטה.

"קשרו אותם מהר!" הדמות נובחת.

"מה?! מה קורה פה?!"

 "-הם יקבלו את העונש שמגיע להם, מנוולים-"

"אתם טועים, אנחנו מחפשים את איוונקה, אנחנו רוצים למצוא אותה-"

אני מנסה בכל כוחי לצעוק עד שמישהו בועט בבטני בחוזקה. אני מתקפל כשידיי מסובבות בכוח מאחורי גבי ונקשרות באזיקים. יש טעם של דם בפי ואיני שומע את פליקס.

"פליקס? פליקס, תענה לי!" אני נאבק כשמכסים את פי בסרט דביק באלימות. אני ממשיך לנהום למרות שאין בכך טעם. פליקס לא עונה.

"תסתום את הפה שלך! נמושה!" הדמות צועקת בזעם. "תשמעו, אחד מהם, ממש גיבור, עדיין ער. תן לו מכה שתמוטט אותו, נד."

משהו חד, מקל בייסבול כנראה, נוחת בעוצמה על ראשי. הכאב חד ומפלח כמו מכת ברק מאיים לפצח את הגולגולת שלי. דמעות מציפות את עיניי. אך איני חושב שאני סובל זמן רב, לפחות לא במודע. כעבור דקות ספורות אני נכנע לסבל ומאבד את הכרתי.

*

ההמשך יבוא

המחברת.