למה אני שונה?
למה בכל מסגרת אני משתלבת וגם לא משתלבת?
למה אני לא כמו כולם פשוט?
למה אני תמיד זאת שמקבלת מבטים מוזרים אחרי מה שאמרתי?
זה כאילו שמגיל קטן נועדתי לזה, להיות האאוטסיידרית נכון?
בגן הייתי הילדה שהייתה עולה חדשה, אחת שאבא ואמא לא קנו לה תיק לגן ושלחו אותי עם שקית במקום, הגננת הייתה שואלת למה אין לי תיק, תשאלי את את ההורים שלי למה!!
כבר אז התהוו הסממנים לזה שאני אגדל להיות שונה שלא במובן החיובי.
ביסודי הייתי הילדה שכל יום באה באותו לבוש, אותו מכנס ואותה חולצה כי זה מה שהיה לי, עכשיו תשאלו למה ההורים שלי לא חשבו לקנות לי שיהיה עוד.
הייתי הילדה הזאת שברגע שגילו את שם המשפחה שלי התחילו לצחוק עליה.
מכירים את זה שבסופר לפעמים מקבלים איזה מתנה קטנה בקנייה מעל סכום מסוים, אזז ההורים שלי קיבלו ילקוט כזה ש שטראוס, מכוער כזה. הייתי הולכת עם זה לבית ספר בחטיבה, היו צוחקים עלי שאני מסתובבת עם תיק כזה ולא אופנתי כמו של כולם. ברמה שפעם נכנסתי לכיתה אחרי הפסקה ושיחקו מסירות עם התיק שלי ואז כשנכנסתי זרקו לי אותו לפח.
הייתי הילדה הזאת שפעם ברחה הדביקה לה מסטיק בשיער סתם ככה לכיף, כש"חברות" שלה צופות בה ולא מזהירות אותי.
הייתי הילדה הזאת שאמא שלה לא הייתה מודעת לזה שהבת שלה גדלה והיא צריכה לקנות חזייה. אמא לא שמה לב לזה ואני התביישתי לבקש א בגלל זה הייתי הולכת כפופה שלא ישימו לב או שהייתי לובשת חולצות גדלות במיוחד.
אז הייתי פאקינג שונה ואולי זה לא באשמתי.
והיום אני עושה הכל כדי לא להיות שונה, אני תמיד דואגת שיהיה לי דברים חדשים ללבוש, שלא ישמעו את הר' הכמעט סובייטית שלי, אני מנסה תמיד להתחבר לפופולרים יותר.
אני פאטתית.
כי גם כך אני נשארת שונה, וכולם יודעים את זה.
עכשיו אני זאת שתמיד מנסה לפצות על מי שהייתי או מי שהפכו אותי להיות.
מתי אהיה אני עצמי?