שבוע שעבר היה לי יומולדת. אני בת 25.
ביקשתי מקרובים ורחוקים שלא יעשו לי כלום, ועכשיו אני תוהה למה.
אמרתי להם שאני לא אוהבת שעושים ביג דיל מהיום הזה, שזה מביך ואני גם ככה מובכת בקלות.
אולי אמרתי להם את זה כדי לשלול את האפשרות לאכזבה?
אם אני לא אצפה לכלום אז אף אחד לא יפגע בי.
אם אגיד לכולם שזה לא חשוב לי לא אצטרך לגלות שלאף אחד גם ככה לא אכפת.
הנה האמת.
אין לי כל כך ימי הולדת שזכורים לי לטובה, הרבה מריבות קשות היו לי דווקא ביום הזה עם ההורים.
נתנו לי הרגשה שגם ביום הזה אני לא שווה כלום.
וזה רק יומולדת נכון? זה שטויות...
והנה עוד אמת.
כן אכפת לי, כנראה שאני לא יותר טובה או חכמה מאף אחד אם אגיד שלא אכפת לי.
לפעמים אני תוהה אם יום אחד אצטער על זה שלא עשיתי שטויות הייתי צעירה כמו עכשיו, ובסה"כ עכשיו אני הכי צעירה משאי פעם אהיה.
אני לא אוהבת לצאת הרבה, כי לפעמים אין לי זין לאנשים.
I'm not a people's person
אני כן, אבל לפעמים פשוט אין לי זין.
אני לא מעשנת,בכלל.
אני ממש בסדר עם זה, אבל איכשהו החברה סביבי אומרת שאני מוזרה.. לא באמת אכפת לי אבל זה פשוט גורם לי לתהות למה בעצם.
בתפיסה שלי את עצמי אני הילדה הטובה שההורים שלי רצו שאהיה. זה כאילו שזה מובנה בזהות שלי או משהו. למרות שעשיתי המון דברים שהרבה מבני גילי לא עשו ואולי גם לא יעשו לעולם, בדברים האלה אני אאוטקאסט.
זה תמיד מפליא כל פעם מחדש איך לאנשים כל ך אפת ממה שחושבים עליהם. אני מנסה לא לחושב מה אחרים יחשבו אבל אז מדירים אותי משיחות בלימודים כי יש לי צורת מחשבה שונה.
זה כאילו שאני לא מוסגלת להשתחרר ולהנות לגמרי.
אני פשוט חייה בסתירה מוחלטת, דיסוננס אינסופי.
עשיתי כל כך הרבה עד עכשיו, באמת, ממש פרצתי את הגבולות של עצמי, אבל בדברים הקטנים אני נשארת מאחור.
ואני אגיד לכם למה.
אני לא מבדילה מה שאני רוצה לעשות או לחשוב לבין מה שאני באמת חושבת.
בסתר ליבי אימצתי חזות מרדנית..ההורים שלי לימדו אותי כל החיים שהכי חשוב זה חתונה וילדים, והנה אני ממש מתנגדת לזה.
אמרו לי לא להתלבש בצורה מסוימת ועשיתי בדיוק ההפך.
אמרו לי לא לקעקע את עצמי..הלכתי ועשיתי דווקא.
מה זה אומר?
האם אנטי שלי הפך להיות מי שאני או שבעצם אני מתחבאת מאחורי כל הדווקא שאני עושה עד עכשיו בגלל שאני מפחדת שמה שאני רוצה להיות הוא בעצם לא כזה שונה ממה שההורים שלי כפו עלי להיות?
מי אני באמת?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
