אחרי! או שלא.

העיניים נסגרות, אני מנסה להשאירן פקוחות, אך זה קשה. אני ער כבר יותר מדי שעות מעבר ל20 שעות עירנות הרגילות שלי. כבר התרגלתי לישון מעט ולהיות ער הרבה ויותר מכך, למדתי לנוח מעט ולעבוד הרבה. אין אני עובד בשביל כסף. האמנם הייתי שמח שיהיה לי מעט ממון אך איני רעב ללחם. איני עובד בשביל מישהו, ההורים שמחים אבל זה לא מה שנמצא בראש מעייניי. ככל הנראה אני עובד בשביל לעבוד.

לאחר שנה וחצי שבהם הורגלתי להתעורר בשעות בהן השמש לא זרחה ולעבוד עד הזריחה הבאה בתקווה שבאותו הלילה אוכל לישון, הגעתי לסטטוס קוו של אי תעסוקה. אני יושב בבית, מעיין בעיתון, בספרים אך מרגיש שמשהו חסר. הורגלתי לרוץ למרחקים, הורגלתי להתעסק עם רכבים, מכשירי קשר, נשקים וחיילים שלא תמיד היו חכמים או בני שיחה ראויים. הורגלתי יותר מדי. כששוברים הרגל בבת-אחת ולאורך זמן מרגישים שדווקא המסגרת ששנאנו כלכך היית דווקא טובה לנו.

כן, אני רוצה לחזור לצבא. לחזור לטחון שמירות, מארבים, יזומות, לא לראות את הבית, לא להיות בקשר עם העולם החיצון, לראות את הנופים היפים בעולם, לעבור חוויות קשות מנשוא ולצחוק עליהן אחר כך, לדעת שההדיוט שישן במיטה מעליך יכול להיות זה שיציל את החיים שלך. לחזור למשמעת, ללוח-זמנים, לקבל ולתת פקודות, קצינים בעלי רזומה של טעויות, חפ"שים עם מנת משכל של ציפור ולב של אריה. עד מתי? כמה עוד? לחזור לרצות להשתחרר.

אני רוצה לחזור ללחום. ולא, לא באנטנות ובתדרים, אני רוצה לחזור לצבא, לאותה נקודה שבה הפסקתי.