בשבוע שעבר בשעה הזאת שמעתי על אסון המסוקים . ידעתי שמדובר באסון והדחקתי את המחשבה על גודלו. רק בבית , מול מסך הטלביזיה , כשתמונות האש והשברים חזרו ונשנו, ופני האנשים היו אפורים - חדרה להכרתי הידיעה שאין זאת "עוד תאונה" אלא אסון לאומי.

אסונות לאומיים, כך למדתי מן ההיסטוריה, מטים את הזרם ההיסטורי. דברים שהיו עד כה בבחינת "דרך המלך" זורמים אחרת. משהו משתנה בו בעם שארע לו אסון לאומי. אבל אינך מזהה את השינוי מיד ובוודאי שאינך יכול להצביע עליו בשבוע האבל. ניתן רק לקוות שמן האבל הנורא, מן האסון , ימשיך העם לזרום נכון יותר.

למשל , ניתן לקוות שראשי הציבור החרדי יתכנסו בביתם ויתנו לעצמם דין וחשבון. עם שלם חרד, עם שלם דואב ובוכה - והם מחוץ למעגל. בניהם "מתים" באוהלי תורה והם חרדים - ואין שום חרדה במחנה שלהם. ראש הממשלה ואישים אחרים אמרו ש"שבעים ושלשה הנופלים באו מכל שכבות העם" - ולא היא! סוציולוגים ודאי עוד יחקרו את הפרופיל המדוייק של המשפחות שגידלו בנים נפלאים כאלה, אבל כבר מן הפרסומים עד כה ברור לגמרי שהם בנים של מה שפעם קראנו - ארץ ישראל היפה. אותה שכבת אוכלוסיה שאוהבת את הארץ דרך הרגליים. משפחות שמאמצות עולים, שאיכפת להן מאיכות החברה ואיכות הסביבה , שילדיהן מתחנכים לתת ולא רק לקבל - לתת ולא רק לקבל. זאת השיכבה הליברלית בהשקפתה, שחורקת שן מול ההיתנשאות וההסתגרות של התנועות החרדיות, מקטרת מול ההשתמטות של המתפנקים, מסתייגת מן הקנאות מימין ומשמאל, משלמת הרבה מסים ועושה בשקט מה שמכונה "בניין הארץ".

נדמה לי שרבים באוכלוסיה הזאת מצפים שמחנה המרכז הליברלי, המתון, יגדל וילך ויזרום בעוצמה.  שמנהיגים חדשים יזרמו אל האמצע, אל המשותף, אל המאחד והמחזק. שמנהיגי חברה ומשק, יותר יצירתיים, יותר צנועים, יותר פתוחים אל כפר העולם - יתפשו יותר עמדות שילטון.  אולי זה יהיה הנתיב שאסון המסוקים יסיט אליו את זרם ההיסטוריה.

                                                                                                                       שודר 11.02.1997