לעולם לא תגידו על מישהו חירש שהוא בן אדם רע, אפילו עם הוא כזה.
כמו כן גם לעיוור, תתרן, אוטיסט, בן אדם עם אספרגר וכ'ו.
אבל למה?
אם בן אדם בלי לקויות מסויימות יעצבן אתכם, או ירביץ לכם או יקלל אתכם או כל דבר אחר שעולה בראשכם,
אתם וודאי תחזירו לו או תלכו להתלונן לחברים שלכם עליו, נכון?
אבל עם עיוור למשל, יעשה אחד מהדברים הנ"ל, תעשו את אותו הדבר?
רובכם לא.
ואני חוזרת על שאלתי, אבל למה?
מהסיבה הפשוטה שאסור.
זה מין חוק לא כתוב כזה, שכל מי שיתעצבן אפילו קצת על אדם עם לקויות הוא חסר רגישות, או אגואיסט או כל דבר אחר שעולה בראשכם.
יש לכם מין תמונה כזו בראש, שכל אדם עם לקויות הוא קדוש מעונה, וצריך להיות מאוד רגיש ולעולם, לעולם לא להתעצבן עליו.
ואם הוא עושה משהו רע, אתם מאשימים את הלקות "אה? הוא זרק עליך כיסא? הוא חירש, תסלחי לו." (כמובן שזה מעולם לא קרה, ואני מקווה שלא יקרה, זו דוגמה מוגזמת מעט בלבד.).
זה חולני.
חשבתם פעם איך זה כשאף פעם לא מאשימים אותך בכלום?
כשכולם בטוחים שאתה קדוש מעונה?
זה נשמע לכם נחמד, אני בטוחה, אבל אם תעמיקו במחשבות האלה תגלו שזה לא כל כך נחמד.
אז באופן טבעי אותם אנשים יבדקו גבולות, יבדקו עד כמה אנשים מוכנים ללכת לקראתם, ולאט לאט ידרדרו.
אז למה אתם מרחמים עליהם כל כך?
למה אתם לא מוכנים להודות שגם הם עושים טעויות, שהם אנשים רגילים כמונו?
תחשבו על זה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: