שלום לכולכם, קוראים וקוראות יקרים ויקרות,
היום יש לי פוסט קצת מוזר.
איך אתם שואלים?
ובכן, אני רוצה לדבר על הרבה מאוד נושאים בבת אחת, שאין להם קשר אחד לשני.
אז מה שאני הולכת לעשות זה לחלק את הנושאים לפסקאות, ככה שאני אוכל לשפוך את הלב על הרבה נושאים בלי לדאוג שאנשים לא יבינו למה אני קופצת מנושא לנושא כל כך הרבה.
אז היא זה מגיע, הפסקה הראשונה:
אני... שמחה?
כן, זה נראה כך בהחלט, אבל זה פשוט מוזר מידי.
כשמסתכלים על זה מהצד, לא הרבה השתנה, אולי כלום בעצם, אבל עדיין יש הרגשה של משהו שונה, חדש.
אני לא בטוחה מזה, אני לא בטוחה שאני רוצה לדעת בכלל, אבל זו הרגשה נחמדה, להרגיש שמח אחרי כל כך הרבה זמן.
על בכלל הייתי עצובה?
אני לא זוכרת...
זה בכלל משנה?
אני מניחה שלא.. לא, זה לא משנה.
הוא פשוט גורם לי להרגיש שמחה, אני לא בטוחה איך, אבל אני צריכה לדעת מה הסוד שלו.
אני מודה, החששות שלי עוד לא עברו, בכל זאת, הוא גדול ממני בהרבה, אבל אני מתעלמת מזה ככל שאני יכולה.
לפעמים זה אפילו עובד.
אני אוהבת ספרים, תמיד אהבתי.
אני לא אוהבת רומנים כל כך, אני מעדיפה ספרי פנטזיה.
אבל כשאני מוצאת ספר שאני אוהבת, כל העולם הולך לעזעזל.
חלק מהאנשים הקרובים אליי שונאים כשאני מוצאת ספר שאני אוהבת, זה גורם לי להיות הרבה יותר מרוחקת, ופחות עצמי.
אני מתחילה להתנהג יותר ויותר כמו הדמות שהכי התחברתי אליה בספר, ובראש שלי אני שומעת כל מה שאני עושה בסגנון ספרים, משהו כמו "הלכתי לחדרי, נותנת לפרחים על הקיר למלא אותי באופטימיות האופיינית לי, בזמן שאני מתארגנת לבית הספר.." כל זה בראש שלי, לפעמים זה יכול לשגע אותי.
אבל אני ממש שונאת כשאין לי ספר בידיים, אני מרגישה חשופה, וריקה מתוכן.
אני תמיד חייבת להחזיק משהו בידיים שלי, לא משנה מה.
זה איזשהו סוג של חוסר ביטחון, אני מניחה, אבל אני תמיד חייבת שיהיה לי משהו להתעסק בו, אחרת אני מרגישה לא בנוח, ואני נראית עוד יותר מרוחקת.
זה היה כמה מהדברים שחשבתי עליהם השבוע, וחלק מהשריטות שלי.
ואם כבר מדברים על שריטות, אני אשמח לשמוע על שלכם, כפרוייקט קטן משל עצמי.
ואם נכתוב את זה בפונט גדול כדי שכולם יראו:
מהי השריטה שלכם?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: