אני רוצה לכתוב, אבל כל מילה נראית מטופשת.
כל מילה סתמית, כל מילה ריקה, חסרת כל משמעות.
אני רוצה לכתוב, אבל שום דבר לא יוצא כמו שצריך.
ואני כותבת פסקאות שלמות, ואומרת שיצא לי טוב, ואז מסתכלת עוד פעם ורואה. זה לא טוב. זה לא.
מתגעגעת לתחושה שהמילים התגלגלו על הנייר, ושיחקתי בהן, כמו בכדור, כשהיד שלי מתרוצצת על הדף, על המקלדת, ובועטת את המיליפ קדימה ואחורה, יוצרת שורות שורות של רגשות מרוחים על גבי הנייר.
ואיפה הימים האלה היום? לאן המוזה ברחה?
אולי היא בכלל מסתתרת בתוך הדף.
אולי היא רק היתה אשליה...
אני מסתכלת על האצבעות שלי.. הן באמת כאלה מוכשרות?
אולי זו אשליה, דימיון שיצרתי כמסכת הגנה.
הילדה הכותבת, אולי זו היתה המסכה שלי פעם.. אני זוכרת שאהבתי את זה, אני זוכרת שהעדפתי לשבת בצד ולכתוב מאשר לשבת עם חברות ולדבר.
הייתי בורחת לצד עם מחברת ועיפרון, והמילים התגלגלו כרגיל, והעיפרון בעט והדף תפס.
המילים היו לי למשחק ילדים.
ועכשיו מה?
עכשיו זה קשה מידי, לא ברור, לא מובן.
והמילים זרות לי, אומרות את הברור מאליו.
"אנחנו לא שלך יותר," הן אומרות "את שמחה עכשיו, אין לך טעם בנו יותר."
הן צודקות, או לפחות צדקו. ככל שאני שמחה יותר, המוזה נעלמת..
"אבל עכשיו, עכשיו אינני שמחה יותר!" אני צועקת "הוא עזב, ואני בודדה, אני צריכה אתכן!" אני צועקת למילים, והן חוזרות לאט לאט, והרעד באצבעות שלי מתחיל, ואני כותבת, וכותבת, וכותבת...
וחזרתי לימים שאני מתעלמת מכולם, שאני רק כותבת, בלי מחשבה.
אבל הפעם זה שונה, זה מיוחד.
תחושה קשה לתיאור, של משהו שהשתנה.
כאילו פעם שיחקתי כדורגל עם המילים, ועכשיו זה כדורסל.
אבל למי אכפת? המילים שלי חזרו, ואני איתן.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: