love is love

היא צרחה. זעקה זעקות אימים, התחננה שהסיוט הזה יפסק, קיוותה בכל נפשה שהבת שלה לא ראתה את זה. כל זה קרה במשך 5 שניות בודדות.
ואז היה חושך.
ושקט.

יעלי היתה בת 6, היא היתה ילדה קטנה ותמימה, לא שונה משאר הילדות. אולי קצת, אבל היא האמינה שאף אחד לא בדיוק אותו הדבר כמו בן אדם אחר, אפילו לא התאומות הג'ינג'יות מכיתה ב' בבית הספר שלה, אבל היא סוטה מהנושא. יעלי היתה ילדה כשאר הילדות, עד יום אחד, יום מסוים אחד בו היא הפסיקה להיות ילדה קטנה ותמימה, היום בו היא ראתה את אמא מתה מול עיניה הקטנטנות.
יעלי לא רוצה לפרט בנושא.
היא רק תגיד שאמא שלה היתה בתאונת דרכים יחד עם יעלי, ומשאית גדולה. יעלי יצאה בסדר גמור, כנראה בגלל זה רגשות האשם אוכלים אותה מבפנים.
כשיעלי הבינה שאמה באמת ובתמים נפטרה, היא לא ידעה מה לעשות עם עצמה.
היא נסתה להחזיק את עצמה במשך כמה ימים, אך לאחר כשבוע היא נשברה. היא נכנסה לחדר שלה ובכתה. ובכתה. ובכתה.
למען האמת, יעלי לא עשתה שום דבר חוץ מלבכות, במשך חודש שלם.
ושום דבר מיוחד לא קרה בחודש הזה, העולם המשיך לזוז בלי יעלי.
עד שיום אחד, יעלי שמעה רעש מאחוריה.
"מי שם?" יעלי שאלה בחשש והסתובבה, היא לא הצליחה לראות בדיוק מה היה שם, הדמות היתה כהה ומטושטשת, זה נראה כמו איש קטנטן.. עם... כנפיים?
יעלי ראתה בבירור עכשיו, זו היתה פיה, כמו באגדות!
"יעלי מתוקה," אמרה הפיה בקול דואג "למה את עדיין במיטה?"
"כי אין לי משהו אחר לעשות, מה אני אעשה בלי אמא?" יבבה יעלי, ודמעות זלגו על לחייה.
"יעלי," אמרה הפיה בטון המנחם, זה שהיועצת השתמשה בו בשיחה שלה איתה "ראיתי את הסבל שלך, צפיתי בך במשך כל החודש שעבר, וכל כך כאב לי עלייך, שהחלטתי..."
יעלי התחילה להסתקרן "מה החלטת?"
"החלטתי לעזור לך להעלים את הכאב!" אמרה הפיה בקול מרוצה.
"איך את מתכוונת לעשות את זה?"
"בקלות! אספתי את הדמעות שלך מכל החודש הזה, ומהן יצרתי ספר מיוחד, ספר קסמים!" אמרה הפיה והתחילה להתעופף במעגלים, מעיפה את אבקת הפיות שלה לכל עבר.
לפתע, היא התחילה להסתובב מהר יותר, ומהר יותר, ולאט לאט כבר לא יכלו לראות את הפיה, אלא רק אור חזק מאבקת הפיות שלה. ואז היא נעצרה.
ואז, הרגישה יעלי משהו מוזר בכפות ידיה. משהו רטוב, היא הרגישה שהיא יכולה כמעט להכניס את ידיה לתוך הרטיבות, אבל היא לא יכלה.
היא הסתכלה אל כפות ידיה, וראתה ספר. אבל משהו היה מוזר בספר, זה היה כאילו הוא היה עשוי ממים, אבל הוא נשאר בצורה שלו, ולא נשפך על המיטה.
"וואו!" התלהבה יעלי מכוחות הקסם שהפגינה הפיה "אבל איך זה יעזור לי להעלים את הכאב?"
"בקלות! זה ספר קסום, וברגע שתפתחי אותו, כל הכאב יעלם!" אמרה הפיה כשהיא מעריכה את ה"כל" הקול הילדותי שלה.
"אני לא יודעת... את בטוחה שזה יעבוד?" למען האמת, יעלי ידעה שזה יעבוד, אך היא פחדה שאם זה יעבוד, היא תצטרך להתמודד עם העולם שבחוץ, והיה לה טוב לבכות במיטה שלה כל הזמן הזה...
"בטח שזה יעבוד! את מפקפקת בי?" אמרה הפיה בקול נעלב.
"ברור שלא," אמרה יעלי "אני פשוט מפחדת להתאכזב.."
"את לא, תאמיני לי." אמרה הפיה ושמה את ידה על בירכה של יעלי.
יעלי לקחה נשימה עמוקה ואמרה "אז בסדר, אם זה אומר שכל הכאב יעלם."
הפיה הינהנה בשקט.
"אבל רגע לפני שאני פותחת את הספר, תגידי לי בבקשה, מה שמך?"
הפיה חייכה בשקט ואמרה "קוראים לי דפנה."
השם היה לה מוכר. גם הפיה נראתה מוכרת אבל ליעלי לא היה זמן לחשוב על זה כי הפיה פתחה את הספר ואור חזק יצא ממנו, הפיה התחילה להתפוגג ורק אז יעלי נזכרה.
דפנה.
זו אמא.

פקחתי עיניים, הרגשתי את כל העולם מטושטש, מסוחרר ובלתי ברור. לאט לאט הכל התחיל להתבהר, הייתי בבית חולים, כשדמות מוכרת יושבת לצידי ומחזיקה לי את היד.
"יעלי?" הדמות שאלה בקול נשי "יעלי? התעוררת!"
"א-אמא?"
"כן! זו אני! את באמת ערה, יעלי אני כל כך שמחה!"
ואז נזכרתי.
בתאונת הדרכים אני נפגעתי, ולא אמא.
וכל זה היה.. חלום?
כן, חלום!
נכנסתי לקומה כשהמשאית פגעה בי...
אחרי שהתאוששתי סיפרתי לאמא הכל על החלום, אפילו את הקטע שבו דיברתי אל עצמי בגוף שלישי...
וחיינו באושר ועושר עד עצם היום הזה...

או שגם זה חלום?