love is love

סיפור לבלוג אתגרי כתיבה.

כל יום.
כל יום היא עושה את המסלול. מביתה, דרך השביל המפותל אל הגינה.
כל יום היא עושה את המסלול, כדי שכל יום היא תפגוש את האיש הזה.
אמה לא יודעת שהיא פוגשת אותו, כי היא יודעת שאמה מפחדת מאנשים כאלה.
אבל היא לא אמה. היא לילי. ואנשים שוכחים את זה לפעמים, אבל זה שהם נראות אותו הדבר, לא אומר שהן אותו בן אדם. הן רק אחיות תאומות.
וזה למה לילי הולכת אל האיש. זה הדבר היחיד שאחותה לא טובה בו, היא לא אמיצה. לא כמו לילי.
זה התחיל מיום אחד, היום הראשון שבו לילי נאלצה ללכת ברגל לבית הספר, כי אמא שלה לקחה עבודה נוספת, בבוקר.
היא זכרה מה אמא אמרה לה. לרדת בזהירות במדרגות, לצאת מהביניין, ללכת דרך השביל המפותל, ודרך הגינה אל השביל המוביל אל בית הספר.
וזה מה שהיא עשתה.
אך כשהגיעה לגינה, התמהמהה קצת עם הפרחים היפים, ולפתע ראתה איש מוזר שוכב על הספסל.
בגדיו היו בלויים ומלאים חורים, ולילי לא הבינה למה הוא לא מחליף אותם או קונה בגדים חדשים.
בצעדים זהירים היא הלכה אל האיש, נזהרת לא לדרוך אל הפרחים, ולא להעיר אותו.
היא התבוננה באיש במבט סקרן, בודקת כל פרט ופרט בגופו, בבגדיו, בצורה שבה הוא שוכב, מכורבל בעצמו.
הוא התחיל לרעוד.
זה היה יום קר ולילי לבשה את הסוודר האהוב עליה, זה עם החתולים.
אבל לאיש היה קר, ולמען האמת לילי התחילה להרגיש קצת חמים מידי בתוך הסוודר הגדול.
היא הורידה את הסוודר, ובזהירות כיסתה את האיש בו. הסוודר היה קטן מידי לגופו של האיש המבוגר, אבל הוא הפסיק לרעוד.
ואז הוא פתח עין אחת.
לילי לא נבהלה, היא המשיכה לבהות בו במבט תוהה, והוא פתח את עינו השניה ושאל "ילדה, מה את עושה?"
"היה לך קר," היא ענתה "אז נתתי לך את הסוודר שלי. עשיתי משהו לא בסדר?" היא שאלה בתמיהה.
האיש נראה מבולבל, הוא התיישר וראה שהסוודר נפל ממנו, הוא החזיק אותו בידיו, בוהה בדוגמאות החתולים המצויירות על הסוודר, לא מבין מי הילדה הקטנה שעומדת מולו.
"תודה," האיש אמר בקול עדין "אבל זה הסוודר שלך, אני לא יכול לקחת אותו."
"זה בסדר, יש לי עוד עשר דקות עד שאני צריכה להיות בבית הספר, אז בינתיים אתה יכול להתכסות בו." היא חייכה חיוך לבבי.
מכאן האיש והילדה התחברו. הם דיברו ודיברו במשך עשר הדקות נותרו להם, ושניהם הרגישו שעברו רק שתי דקות בלבד.
הימים עברו, והם המשיכו לדבר, היא גילתה שקוראים לו סאם, ועם הזמן הם כבר ידעו הכל אחד על השניה, הוא ידע שהיא לא טובה בלימודים כמו אחותה, והיא ידעה שאין לו בית, והוא חי בגינה הזאת, אוכל את התפוחים מעץ התפוחים הבודד שנמצא בגן.
היא גם ידעה שהוא זקן, כמעט כמו סבא שלה, ובגלל זה השמיעה שלו נחלשת.
יום שלישי אחד, כשלילי הלכה לגינה בדרך לבית הספר, היא ראתה את סאם שוכב על הספסל הרגיל שלו, ישן.
היה מאוד קל להעיר את סאם, הצליל הכי חלש היה מעיר אותו, חוץ מציוץ הציפורים, זה היה דווקא מרגיע.
לילי רצה אליו תוך כדי שהיא צועקת "סאם! תתעורר!", אך כשהיא הגיעה לספסל היא ראתה שהוא לא מתעורר. היא ניסתה עוד פעם לקרוא לו, אבל הוא נשאר דומם.
לילי נבהלה, היא זכרה ממה שאמא שלה אמרה לה שאנשים כמו סאם לפעמים הולכים לישון ולא חוזרים יותר.
אבל כשהיא נגעה בזרועו, הוא התעורר.
"הבהלת אותי כשלא התעוררת," היא אמרה "פעם היית מתעורר מהלחישות שלי!"
"לילי," סאם אמר, קולו מוזר מהרגיל "יש לי משהו לספר לך. את זוכרת שסיפרת לי פעם אחת שהשמיעה של סבא שלך התדרדרה יותר ויותר, ועכשיו הוא לא יכול לשמוע יותר?"
"כן" היא ענתה, יודעת כבר לאן השיחה הזאת מובילה, סאם היה רק קצת יותר צעיר מסבא שלה, והיא ניחשה שהיום הזה יגיע מתישהו. עם סבא שלה זה היה בסדר, כי המשפחה עמדה לצידו, אבל לסאם אין אף אחד. אף אחד חוץ מלילי.
"אז אני חושש שאותו הדבר קרה לי." אמר סאם, ועכשיו לילי הבינה שהוא מדבר מוזר, כיוון שהוא לא שומע את קולו.
"אבל זה לא נורא!" הוא אמר בקול האופטימי האופייני לו "התאמנתי בקריאת שפתיים של אנשים שעוברים כאן, אז אני יכול להבין מה את אומרת כשאת מדברת אלי." הוא חייך, ולילי שמחה שהוא מחייך, זה גרם לה להרגיש טוב.
"איך זה מרגיש בכלל," לילי שאלה "להיות חירש?"
"את תמיד יכולה לנסות." אמר סאם, לקח את ידיה של לילי ושם אותן על אוזניה.
ובשקט שנוצר אצל לילי בראש, היא עצמה את עיניה והקשיבה לו. הקשיבה לשקט שכל כך מעט יצא לה לשמוע.
זה היה מפחיד ומדהים באותה שניה. לא לשמוע כלום, כשכל העולם ממשיך ללכת ואתה נעצר לרגע ומקשיב לדבר היחיד שיש אצל כולם. השקט.
הדממה הזאת שמילאה את ראשה של לילי גרמה לה לחשוב. לא על משהו מיוחד, פשוט לחשוב. פעם אחת לחשוב כשהיא יכולה לשמוע את המחשבות שלה, בלי קולות רקע.
ובתוך המחשבות האלה, לילי הבינה, שכשהיא תפקח את העיניים, סאם לא יהיה שם.
אז היא פקחה את העיניים, והורידה את הידיים, וראתה את מה שהיה שם כל הזמן הזה.
הבדידות.