| 9/2011
פרחות - הדור המתקדם
כרגיל, שוטטתי לי ברחבי האתר ומצאתי את הפוסט הזה,
אני מניחה שרובכם קראתם אותו, וממש כמו על ג'סטין ביבר, אתם מתחלקים לשתי קבוצות:
אלה שממש מסכימים עם כל מילה שהיא אומרת,
ואלה שמתכוונים לשרוף את הבית שלה בלילה.
אז ביום חגיגי זה, אני מעוניינת לספר לכם סיפור, הסיפור מדברת על ילדה בת 13, חלקכם חושבים קטנה, חלקכם גדולה.
היא השקיעה את נשמתה בכתיבת פוסט על מחשבותיה האמיתיות, לא ניסתה לרצות אף אחד, רק להוציא מחשבות על עמוד ה"קטע החדש" הפרוש לפניה,
לפתע הופיעה ילדה, גדולה ממנה בשנה בערך, קוראת את הפוסט הזה, מסתכלת על עצמה בראי ורואה את הדמות המתוארת בפוסט כ"פרחה".
האם היא תשתדל ותנסה לשנות את עצמה ואת התנהגותה?
האם היא תחדול להתנהג בצורה כה מחפישה ותבין שהיא צריכה להיות יותר נחמדה לאנשים, כי זו לא הדרך?
לא, חס וחלילה, למה לה לסכן את מעמדה החברתי הזנותי, כשהיא יכולה להגיב ברשעות ובהתנשאות לילדה המסכנה?
וזה מה שהיא עשתה, בתגובה ממוצעת היא הצליחה גם לגרום לילדה להרגיש רע, גם להרגיש טוב עם עצמה, וגם לשמור את המעמד החברתי שלה בשחקים!
הילדה כתבה על כמה שהכותבת ילדותית, טועה, ובעיקר מפזרת סטיגמות לכל עבר.
היא כתבה את זה בצורה הכי מתנשאת, מחפישה ונוראית שאי פעם ראיתי, ואל זה, אני לא אסלח לאף אחד.
אז כמה נוח לעשות את זה כשאף אחד לא יודע מי אתה? מאוד.
אבל אני לא אחפור לכם היום על בריונות באינטרנט, את זה נשמור ליום אחר.
ולמי שלא יסכים איתי (אני מניחה שיהיו הרבה כאלה), תראו את התגובה בעצמכם:
למה איזה כיתה את? אם הבנתי נכון מהפוסט את ח'.
יש בינינו המון הבדל, קיצר - תני לי להבהיר לך דברים שככל הנראה תסכימי איתם כשתגדלי טיפה.
לכל בנאדם בעולם יש אנשים ששונאים אותו. בין אם הם מכירים ובין אם לא.
אין בת נורמלית ונשית שמכבדת את עצמה, שלא רוצה ללכת עם עקבים מפלצתיים ושמלות מיני קצרצרות. זה בסדר, את רק כיתה ח', אני לא מצפה ממך להסכים איתי. בכיתה ח' גמני סירבתי לנעול עקבים וחשבתי שזה פרחי. זה לא.
בנוסף לזה, את רוצה להגיד לי שאם יהיה לך עצוב תלכי לספר את זה לכל העולם ואישתו? לא נראלי. גם ל"פרחות" יש חברות טובות יותר וחברות טובות פחות, כמו לך. ישכאלה שמקבלות מידע מתי עצוב לחברה שלהן, וחלק לא.
-
קיצור, נשבר מישרא ששמים במומלצים פוסטים שהם יודעים שיעשו באלגן
השיפוט בידכם.
שבוע טוב וחג שמח (:
| |
באמת חבל...
כשאני משוטטת לי ברחבי ישראבלוג, אני מוצאת סיפורים, בעיקר סיפורים.
אנשים החליטו שהם רוצים לבטא את עצמם דרך כתיבת סיפורים, אני אישית מאוד מעודדת כתיבת סיפורים, אני גם כותבת סיפורים ולא מזמן התחלתי להעלות סיפור חדש בבלוג אחר, אבל הבעיה היא שלפעמים דרך הביטוי הזו היא לא הדרך המתאימה, ואנשים פונים אליה כי היא הדרך היותר נוחה.
איך היא הדרך היותר נוחה אתם שואלים? טוב, היא לא. אבל הספרות של ימינו נותנת תחושה שכל אחד יכול לכתוב ספר ולקבל מיליונים.
למשל הספר "רעד", רובכם מכירים אותו, ורוב הבנות כנראה קראו אותו או עדיין קוראות אותו, אבל אני מצטערת לבשר לכם שזו אינה ספרות טובה!
הספר צפוי, מדבר על נושאים שכתבו עליהם יותר מידי, ובכלל נותן אשליה שהכל טוב בחיים.
שלא תבינו אותי נכון, אני בן אדם מאוד אופטימי, אבל פה, בבלוג הזה, בחלקת האלוהים הקטנה שלי, אני פורקת את כל הפסימיות שבי, את כל הרוע והעצבים, כדי שכשאני אקום בבוקר שום ראש לא יעוף מהמקום כי הוא עמד לי בדרך.
סתינו מהנושא, בואו נחזור.
כשאנשים קוראים ספרים כמו "רעד", הם חושבים 'אם הסופר/ת הזה/זו קיבל/ה מיליונים על הספר הזה, למה שאני לא אנסה?", אז הם מנסים.
הבעיה היא שהם עושים את זה כדי להתפרסם, או כדי להתעשר, הם לא עושים את זה כדי לפרוק או לבטא איזשהו רגש חוץ מתעבת בצע.
ואז, כשהם כותבים את הספר או הסיפור הם כותבים משהו בסיגנון של: נכנסנו לבצפר, זה היה מלחיייייייץ בטיירוף! או כשמישהו כותב שהילדה המדוברת התאהבה עד מעל הראש בילד שהיא מכירה חצי יום או שילד אומר לילדה שהוא אוהב אותה אחרי שהם מכירים יום אחד והילדה מסכימה להצעת החברות המדומה כי "הוא חתייך , ג'נטלמן וחמוד , מה עוד חסר ?!"... (כל הקטעים הם מאותו בלוג סיפורים, אני לא אומר איזה מפני שלילדה המסכנה נותרה עוד טיפת כבוד ואני לא זאת שאגזול אותה ממנה...)
אני מניחה שאין צורך להוסיף עוד דוגמות.. הנקודה שלי היא, זה נחמד שאתה כותב סיפור, אבל תמיד תחשוב אם הוא מספיק טוב, ואם אתה כותב שאתה רוצה לדעת עם אוהבים את הסיפור או לא, כשאומרים לך לא ולמה לא אל תנפנף את המגיב בטענה ש"אני רק רוצה לדעת אם אהבת" כי אני כרגע אמרתי לך שלא. (עוד פעם, אותה ילדה, אותו סיפור, עכשיו קצת פחות כבוד...)
מצטערת אם פגעתי במישהו, ואם הילדה זיהתה את הבלוג שלה, אנא ממך, אם את לא מתכוונת לתקן את הבלוג, לפחות תגידי את מה שאת באמת חושבת ותגידי "אם אהבתם, תגיבו. אם לא, אל תגיבו כי לא אכפת לי." זה יחסוך לכולנו הרבה טרחה.
תודה שקראתם! :)
| |
 אני לא יכולה יותר!!!!
נלחמתי אם עצמי האם לפרסם את הפוסט הזה, האם זה לא יפגע באף אחד, האם?
לבסוף החלטתי שאני כותבת את הבלוג הזה בשבילי, לא בשביל אנשים אחרים.
החלטתי שמי שנכנס לכאן נכנס לראות את המחשבות הכי עמוקות שלי, ואני לא צריכה לרצות אנשים, אלא את עצמי.
אז אחרי הפתיחה הזו, אני רוצה להפנות אתכם לבלוג הזה, זה אחד ממאות בלוגים שמספרים בהם על אנשים שנכנסו לדיכאון, כולל אותנו.
לא פעם ולא פעמיים שמעתי ילדה אומרת "בא לי למות!", בפעמים הראשונות ששמעתי את המשפט הזה נבהלתי, הסתובבתי לראות מה קרה ולמה, אבל כמובן שהילדה דיברה על הציון הנמוך שהיא קיבלה במבחן, או הפדיחות שהיא עשתה מול ילדה מסויימת...
בזמן האחרון אף אחד לא לוקח מוות, או התאבדות, ברצינות. כאילו זה לא יכול לקרות, כאילו כולם משקרים.
אנחנו מעדיפים לחיות בבועה הקטנה שלנו, שאומרת לנו שאנשים עובדים עלינו, שמוות זה המצאה כדי להפחיד אותנו, כמו מכשפות או ערפדים.
אנחנו מעדיפים לא לשים לב שאנשים מסביבינו נכנסים לדכאונות אמיתיים, ומעדיפים להאמין שדיכאון פירושו להיות סתם עצוב, שדיכאון עובר אחרי יום, שלא צריך לדאוג.
למזלי הנושא הזה לא קשור אלי, אני לא מכירה מישהו בדיכאון, לא הכרתי ואני מקווה לא להכיר, עד כמה נורא שזה נשמע, אני מעדיפה לא להכיר מישהו בדיכאון, מהסיבה הפשוטה שאני נולדתי להגרר, ואם יש לי הזדמנות להגרר אחרי משהו אחר, אני אעשה את זה. לא בגלל שאני רוצה, זו פשוט תכונה שאיתה נולדתי, אני הנגררת הראשית, הילדה שלא תאמר "לא", כי היא מפחדת, אף אחד לא יודע למה, או ממה, אבל היא מפחדת, וזה נוח.
סתיתי קצת מהנושא, נחזור אליו.
אני רוצה לעמוד באמצע העיר, ללכת לאנשים ולנער אותם, לספר להם שכל פעם שהם אומרים שהם בדיכאון, מישהו התאבד.
כל פעם שהם פסלו את המחשבה של "לחתוך ורידים, רק בשביל הפוזה", מישהו חתך קצת יותר מידי עמוק, מישהו מת.
אני רוצה, כל כך רוצה...
מקווה שלא הבאתי עליכם אוירה יותר מידי אפרורית, אבל התחשק לי להכנס לאוירה הזאת קצת...
עייפתי מלשמח אנשים, שמישהו ישמח קצת אותי! :)
| |
לדף הבא
דפים:
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: