בואו נודה באמת, זה סיפור מאוד מוכר:
שניים נפגשים, מתאהבים והכל טוב ויפה, עד שאחד מהם הוא "יותר".
יותר אוהב מהשני/ יותר תומך מהשני/ יותר משקיע מהשני וכולי וכולי.
רק שהסיפור שלי קצת מעורבב יותק מזה.
הוא אוהב יותר,
אני תומכת יותר,
שנינו משקיעים.
הבעיה מתחילה להיות כשאני לא רואה אותו בכלל כי הוא לומד לפסיכומטרי,
כשיש לי תערוכת סיום והוא בא באיחור של יומיים וגם אז לא אומר יותר מדי,
כשאני נמצאת אצלו וכל מה שאני מרגישה זה שלא בא לי להיות שם, שאני נהיית מגוכאת כל שנייה שם.
הבעיה מתחילה כשאנחנו דואגים שהכל יהיה מתחת לפני השטח כי הרי הזוגיות שלנו חייבת להיות מושלמת לא?
כשאנחנו לא מכירים אחד את השני מספיק כדי לישון פנים מול פנים.
לא מכירים מספיק כדי לשכב גם בתנוחות שבהן יש משהו אינטימי.
כשאני מחליטה שחלאס אני צריכה לדבר איתו על זה כי נשבר לי הזין והוא לא משקיע מאמץ אפילו בלכתוב לי תשובה.
כשאני מחליטה שאם לא בא לו להפגש שילך להזדיין ואני אצא היום לבד לחגוג את זה שקיבלתי 100 באומנות.
כשאני כותבת לו "עזוב לא משנה אני חוזרת מאוחר בכל מקרה" והתשובה שלו היא ש"גם ככה אני צריך ללמוד".
הבעיה האמיתית התחילה כשהוא לא נתן לי לכעוס כי הוא לא ידע איך להתמודד, אפילו אם זה לא עליו.
כשהוא, במקום להתעצבן, רק אומר סליחה את צודקת כשאנחנו מתווכחים ממש טיפה.
אני צריכה לכעוס, אני צריכה להוציא, אני לא יכולה להשאר בתמונה של הכל בסדר.
לא הכל בסדר. לא הכל רע אבל ממש לא הכל בסדר.
ואם הכל היה רק בסדר כל הזמן זה היה נגמר כבר.
אני חייבת לדבר איתו. אחרת זה יגמר רק כי לא דיברנו על זה והצטבר לי כל כך הרבה רעל סתם.
אבל הרי כבר הזכרתי את הפסיכומטרי לא?
אני בעצם קיימת רק באופן וירטואלי עד שנגמר הפסיכומטרי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
JustMeAndTheWayIAm